אתה מייצר בי שקט. אם הייתי צריכה לצייר אותו, זו היתה אולי מערה. לא מהסוג הקר והנוטף, חורף עכשיו. מהסוג שיש שם מדורה קטנה ולידה פיסת בד מרופטת ועליה אני מצונפת בעירום. גורה מפונקת. לא מפתיע שאני מדמיינת מערה בהקשר שלך. לפעמים זה יכול גם להיות ביתעלעץ. דובים יודעים לטפס על עצים? וביתעלעץ זה ילדי. עולם פנטסטי מקביל שקיים רק בין הקורות. או בין קירות הלב. לטפס ולעבור לעולם מקביל בו מותר לשחק ולהגיד מילים שיהדהדו בחללי הגוף זמן מה אחרי שנהגו.
אז אמרתי שקט. לא כי אתה בשקט. כי אתה מחכה לי ונותן לי להיות בשקט. שקט לא כדבר סטטי אלא כתנועה. ומתוך השקט הזה עשיתי מולך תרגיל בדיבור. להגיד-לך-במילים-את-מה-שפינטזתי-עליך-
היום-כל-אחד-והשדים-איתם-הוא-מתמודד.
נכתב מאוחר יותר;
והאמת שזה לא ממש שקט. שקט נשמע יציב ובטוח מדי. וכן זה יציב ובטוח, אבל אל חלל המערה הזו נפלטים קולות המיה ונהמות וגרגורים ונשיכות ופנטזיות שנרקמות בלב ומטלטלות את הקרביים ומצוירות באלם על קירות המערה ואז מסמנים וי קטן ליד הציור כשמגשימים.
