לפני 6 שנים. 24 בינואר 2018 בשעה 0:19
הכל אצלי כל כך רעוע, שדברים בנאליים מוציאים אותי משלוותי. כמו למשל, כשגבר אחד אומר לאשה אחת מאמי. נכון שזה מטופש? ואצלי זה מחשמל את המערכת ודופק את החיבורים. והראש שלי? מרחף או לא קיים. נרקומנית של תשומת לב אבודה. מזריקה את זה ישר לוריד. משחקת אותה זונה בשביל עוד ליטוף.
לפעמים זה מרגיש שכל זה סרט. סרט לא משהו, אגב. שחקנית בינונית והתסריט די גרוע. זה די כואב בשביל סרט.
מנסה לדייק את תחושת הריחוף הזו. כמו תסמונת של חוסר רגישות לכאב. ואז האדם הסובל ממנה יכול להיכוות ולהיפצע ולא להרגיש. אז ככה, אבל לא בדיוק. כאילו דברים לא באמת קורים לי ואז אני מסתכלת ומגלה שזה מדמם. שזה מפריש מוגלה. שאני בעצם צורחת פה מרוב כאב. ואף אחד לא שומע. שאני בוכה כבר יום שלם. ואף אחד לא רואה.
אז לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יציבה. סליחה, גם לדובים מותר לברוח.
