התיקון

היום זיהיתי את ההליכה שלך בגבר שהלך לפני. לפעמים אני מוצאת במישהו צורה של אצבעות. או רמז בשפתיים. או פיסה אחרת של אתה. בכל פינה הצל שלך. 

כל הגברים שאהיה איתם, ואולי גם הנשים, לא יוכלו להשכיח אותך. את מה שאתה עבורי. אני הולכת הכי רחוק שאני יכולה וגם שם, גם שם. כבר הלכתי הכי רחוק וחזרתי. 

צא. צא מחיי. צא מתת העור שלי. מקצות העצבים. צא מעיני. צא מהבל פי, צא מדמעותיי. צא מהאצבעות וצא מהשפתיים. צא מהריח ומהטעם וצא מהקול. צא מהכל. מכל החורים שחדרת אל תוכי צא. צא מלהיות הכי קרוב אלי צא מהראי שלי. צא מהלב שלי וצא מהתשוקה הבלתי נגמרת אליך וצא מלהיות המקום היחיד עלי אדמות שמרגיש כמו בית. צא. אני אנעל אחריך. 

סגור לתגובות

ובוא׳נה הראש שלי דפוק 

ואז אבא אמר לי לרדת על שש עם הראש על המיטה

והוציא את החגורה

אבא, שוב בבקשה... 

יש משהו שרועם בי. ואני מנסה לשכוח או להתעלם או לאונן על פורנו כדי שזה יקהה. יישכח. ידעך לכדי להבה שלא תשרוף אותי ככה. 

ויש בי גם אישה שמחפשת איש שיכאיב לה. עד הקצה ומעבר. ואז יעשה לי לגמור הכי בעדינות שיש. עד הקצה ומעבר. 

ואני מפחדת. רועדת כמו גורה בגשם של הרעם הפרטי שלי. ואין לי בית ואין בי שקט ורק הרעם הזה שמתגלגל רק בתוכי ואין לו שומע. 

אכתוב פה יותר 

לבינתיים

הכי נמוך

יש

למה לצפות

לימדו אותי לרוץ. לא לימדו אותי לנצח. אני מותשת וצריכה אותך כל כך. וצריכה שלא. 

כל כך

רע לי

בגלל שהתחרות לא באמת קיימת בשום מקום אז אין אף אחד שיגיד זהו נגמר תיקו. או ניצחת. או שלא. ואז ככה התחרות נמשכת מרוץ אינסופי. 

האמת שזה מחמיר. החיים מציבים מולי מראה אכזרית ומול המראה הזו אני לא מספיק. 

קמתי עם כאב ראש כנראה בגלל המחשבות שרוקעות בי כריקועי נחושת מעל העינים או בגלל ששתיתי אתמול הרבה יחסית לנפח שלי. 

התחרות שלא קיימת שבה אני תמיד מפסידה. מפסידה אותך. מפסידה אותי. 

שהייתי מצליחה לשים סדר בתופת שרצה אצלי בפנים 

מ ת נ פ צ ת