התיקון

הולכת על עקב גבוה וחצאית קצרה מדי ברחוב ירושלמי הד פסיעותיי מרעיד ואני מרגישה את המבטים. אבל הסיבה שבגללה אני מרגישה זונה היא הלב שנוזל לי בין הרגליים ככה כל היום. 

זה כמו גירוד פנימי כזה שאפשר להרגיע רק בחיכוך עצמתי של גוף בגוף במהירות עולה עד להתנגשות הבלתי נמנעת. ואז שקט.

לתת לאחרים לגעת בי. וזה כמו להשוות מים ודם. אתה פלא בעולם. 

תן לי מתנה, מזכרת מהפלא שהינך. שאנחנו. אני חושבת שאני לא מבקשת יותר מדי. בכל זאת, אחרי כל מה שעברנו יחד. אני רוצה כאב עמוק ובוער לזכרון של הגוף. ותמונה אחת של שני גופים לזכרון של העינים. וחיבוק ארוך בשביל הלב, שכבר לא יכול לשכוח. 

עוד מעט זה קורה. 

עוד נשימה אחת חותכת ואז עוד אחת לא יהיה בי כוח לנשימה הבאה וזה כואב בדיוק כמו שכאב אז לפני כל כך הרבה שנים וזה כואב כמו עינים קרועות לרווחה אל מול הצריבה הבלתי נסבלת בפנים וזה כואב כמו כוויה על העור וזה כואב כמו למה הלב ממשיך בכלל לפעום והכוכבים לזרוח וזה כואב כמו ששום דבר לא מצליח להניס את הכאב הזה אפילו לא עיניה המתוקות וזה כואב כמו בבקשה שמישהו יקח את זה ממני וזה כואב כמו שזה יכאב לנצח וזה כואב הרבה יותר ממה שזה נעים וזה כואב בדיוק כמו המציאות הזו וזה כואב כמו. כמו אתה. בדיוק כמו שאתה. אז ועכשיו. 

לכתוב מילים שדוהרות לי בתוך הראש ועושות טרמפולינה על הלב שלי. כאילו שאם אכתוב בשורות ישרות-וירטואליות הדוקות כאלה אז אולי משהו בפנים יתיישר. או כמו להקיא שאחר כך מגיעה תחושת הקלה. אני רוצה לכתוב מילים צלולות ובהירות ויותר מזה אני רוצה לומר אותן בקול יציב ושקט לתוך עינים. העינים שלך. או שזה רק תירוץ להיות איתך קרוב. אני רוצה לכתוב את הקולות שמשתוללים בתוך המערבולת שהיא אני. כאילו שאם אדהיר אותן החוצה, משהו סוף סוף יתייצב ויפסיק לפסוע בי. 

אבל הסערה הזו חזקה מדי בשביל השקט שדרוש לי לכתיבה. וכל מה שיוצא ממני זו המיה של חיה נטושה. המיית געגוע. 

ובזמן שלא. צליל הזכוכית העדינה והמרוסקת. פותחת צלקות מגלידות. נשימה חורכת. לב מתכווץ באימה. 

אבל רוב הזמן אני די בסדר. 

היום על הכביש שטוף הגשם בבוקר ראיתי כלב עזוב מוצא פרצה בגדר קרועה. ונזכרתי שכאב הוא מנגנון הגנה בסיסי בכל יצור חי. 

אדון חיי. אני מוסרת בידיך בהכנעה את המפתחות לכאב שלי. בדעה צלולה אני פורצת את מנגנון ההגנה הזה. מתפשטת מולך וזה בכלל לא התערטלות של גוף כי זה קל, אני מתפשטת מולך בנפש. ומבקשת ממך להכאיב לי. עמוק וחזק ובוער. אולי אם הגוף יכאב מספיק, הלב יכאב קצת פחות. 

(אני כבר יודעת שזה לא עובד) 

להתקפל לתוך הכאב שלי לגרד את הפצע עד שידמם בלי הפסקה לשתות עד שאי אפשר לעמוד על הרגליים וגם אי אפשר לשקר יותר להיעלם לתוך המקום הזה ששורף וצורב אותי מבפנים אבל מבחוץ הכל בסדר לשכוח שפעם חיבוק של מישהו היה לי בית להיות הכי לבד בפנים ובחוץ עם כולם  ל ה ת ר ס ק אבל להמשיך לחייך כי לימדו אותי לרוץ לא לימדו אותי להישבר ללפף את הלב בתיל דוקרני ולשכוח. אחרי שאני בוכה אני הכי יפה הירוק בעינים נהיה כמו ים 

סגור לתגובות

אבל אתה בתוכי כמו דוקרן קרח נעוץ בתוך רקמה חיה כל תזוזה כואבת אבל אם נתלוש אותו זה ידמם בלי מעצור  אני מנסה לטשטש את דמותך ואת מה שאתה בי על ידי החדרת גברים אחרים לתוכי ולא, זה לא עוזר רק מגדיל את הפער יש אהבה שגם מליון פשעים לא יכסו במה אתה מלך? בקול. במבט. בעמידה. באיך שאתה נוגע בעצמך. באינסוף מחוות מינימליות בחצי טון בזה שאתה שורד אותי כבר כל כך הרבה זמן בכנות באומץ בכשרון בזה שאתה לא מוותר לי ועלי אבל אתה הכי מלך במה שאתה מוציא ממני. ובמה שאתה מכניס לתוכי. 

בקרוב הממלכה ננטשת. אין ולא יהיה פה מלך אחר. נטושה והלומת געגוע אמתין לשובך ואם אשתעשע עם אחרים זה רק כדי להפיג את הגעגוע. שלא תגידו שלא אמרתי.