התיקון

על הגבול המטושטש שבין שינה לערות בקצה המסויט של העייפות גנבתי כמה דקות של אי אפשר לקרוא לזה שינה אלא משהו מאוד מעורפל. אני רק זוכרת שראיתי אתכם יחד וזה היה מתוק ודביק כמו דבש לראש השנה אני רוצה להגיד שקמתי מזיעה אבל לא. קמתי בוכה. 

התחרות שאני כל הזמן מפסידה בה

אני רוצה לכתוב את הכאב הזה שלא מניח לי. אני רוצה להקיא אותו כדי להצליח לנשום. זה עוטף אותי כמו ואקום והים שבו אני צוללת הוא עכור ומוטרף ומטביע. אני רוצה שזה יפסיק, זה נורא קשה לי ככה. קשה יותר מפעם. אני מדלגת בין איי כאב מפעימה לפעימה. 

בגוף זה מתחיל בדרך כלל בחזה בפעימות מהירות. תופס את הנשימה וקוטע אותה כמו איבר. זה עולה בגרון ונחנק שם. דמעות גרוניות כאלה שלא ניתן להם לפרוץ. בפנים אני מרגישה את זה מזדחל כמו צמרמורת עד הלחיים או נימול. צד אחד תמיד יותר. 

השבועיים האחרונים היו קשים מנשוא. זה לא מניח לי. מדי פעם מצליחה להתנחם בגוף אבל זה רק לרגע. 

יש תחרות והיא לא באמת קיימת ואני תמיד מפסידה בה. מפסידה אותך. 

הפצע שאתה בי לא יתאחה לעולם. יבואו ימים רבים, גברים רבים, נשים. המון נוזלי גוף. וגם אתה תבוא. שוב ושוב. זה לא ירפא. רק ישכיח לאותו הרגע. יתן עוד נשימה. 

אני מנסה לדייק את הכאב הזה. לעבור עם הסקלפל בשוליים ולקלף את מה שמיותר. בשפה המקצועית קוראים לזה הטריה. להבין אם אני באמת כואבת אותך או בעיקר אותי. 

מדי פעם אני מלטפת את הכאב הזה ומנסה לחייך אליו או איתו. לשבת במחיצתו ולהרגיש בנוח. להסתכל עליו נקי ולא להפסיק לנשום. 

ולפעמים זה מטביע אותי. גם עכשיו. נוזל ממני כמו מוגלה וצורב אותי מבפנים. הימים האחרונים קשים במיוחד. 

אני מסכמת שנה עם הרבה יותר כאב מעונג. 

את הפצע שאתה שום דבר כבר לא ירפא לי. נעמוד שם על שפת התהום ונשליך פרחים אפורים פנימה ונצייר תמונות אפורות ומילים אפורות וציפורים אפורות יצייצו אולי. והתהום תישאר שם. 

שנה טובה נצח. 

אז גדלתי (בית ספר יסודי) והבנתי שזה אסור חברתית, או שאולי תפסו אותנו? חיפשתי דרכים אחרות. באמבטיה עם זרם המים על איפה שבוער ורעב כל כך. שעות. עוד פעם ועוד פעם עד שנהייתה לי סחרחורת ועייפות פשטה בכל הגוף. ואז עוד פעם. זוכרת פעם אחת שכאב נורא ואז הסתכלתי במראה (לראשונה) וראיתי שיש לי שריטה מהחיכוך. זה לא הפריע לי להמשיך. ואמא שלי היתה שואלת מה את עושה במקלחת כל כך הרבה זמן? היה לי אז (וגם עכשיו) שיער ארוך אז אמרתי שאני חופפת ומיהרתי לחפוף צ׳יק צ׳ק ולצאת. נפוח ובוער בין הרגליים. 

פעם אחת ויחידה ניסיתי לדבר על זה עם חברות. זה לא עבד. 

ככה שנים. עד התיכון. ואז באת אתה (אבל גם אז המשכתי ואפילו סיפרתי לך).

כמה דברים כבר אפשר היה לדעת אז. הצורך הרעב הכאב ולהמשיך גם אחרי שכואב ההסתרה והסוד והגילוי העצמי. כמו עכשיו, נצח. 

זכרון שטבע בים הזמן והשמרנות. קרן, וטלי, ותמרה. 

טלי היתה בת של חברים, שמנמונת וקצת ג׳ינג׳ית (כבר דיברנו על החולשה לז׳אנר). היתה היתה צחקנית ועם נמשים ונשיקות על הבטן היו מפיקות ממנה צחוק מתגלגל. אבל שם למטה בין הרגליים היא היתה מגרגרת. לתמרה היה שיער ארוך וחום ועינים חמות ורטובות. למעלה על מיטת הקומותיים בחדר היינו משחקות מתחת לסדין. אני זוכרת שפעם אבא שלה נכנס באמצע. קרן היתה חברה של שבת, שחרחורת ומתולתלת. בגלל שהיו לה אחים גדולים אז היה לה חדר לבד ושם יכולנו לשחק. אני זוכרת את הריח שלה שם. פגשתי אותה באוניברסיטה שנים אחרי, מעניין אם היא זוכרת. 

איך נזכרתי בהן פתאום. נשיקות ילדות תמימות או שלא. סקרנות. התרגשות. מתיקות של דבר אסור ושל צוף מילדה אחרת. 

מוזר שבכל הזכרונות זו אני שיורדת להן ולא להיפך. ילדה בת שש. 

נכנסתי עד אחרי הגולשים ופשטתי את בגד הים. יש קסמים שהם חינם. 

התגעגעתי מאוד. 

לגולשים שלום. 

עזר פלאים

לא בכיתי כבר כמה ימים. ועכשיו שאני שוב בבית, במקום שצריך להיות הכי מוגן ונעים, הוא הכלוב האמיתי שלי. אז אני נחנקת. או לפחות מרגישה ככה. ואז בוכה. משתדלת ממש לשדר עסקים כרגיל ואולי זו טעות. אבל ככה אני בנויה. 

לא יודעת איפה טעיתי. באיזו נקודת זמן סטיתי מהשביל ההוא המובטח. כמעט בטוחה שהלכתי עליו פעם ושחשבתי שטוב לי. או לפחות בסדר. או לפחות לא בכיתי. 

אז עם הישות החולנית שנהייתה בי, אני  בורחת לראות פורנו. הכי הארדקור. רואה גברים עושים לנשים את מה שאני רוצה שתעשה בי כדי לשכוח. כדי להרגיע את הגוף. אבל זה לא באמת עוזר. 

חיים מושלמים הם כלוב של זהב יש לי סחרחורת. כל כך הרבה זמן חשבתי שזה היעדרך מחיי, אבל אני מבינה עכשיו באיחור כה רב שזה לא. זה היעדרי או זה חיי שחותכים בי מבפנים כמו סכין. זה האשליה שאתה. זה חייך. זה בעיקר אני ולבד ובוכה ומאוננת ואם אני חושבת עכשיו על אלכוהול זה אומר שאני מכורה או בורחת. זו אני ברגע של כנות. אני מפחדת. 

אני קצת שיכורה והרבה עייפה ורוצה לכתוב. ולישון. מול הים אני נרגעת כמו מולך שאתה ים או חוף. הכל כואב לי וזה מתוק כמו מתנה שהשארת לי והיא תיכף תתפוגג. אני רוצה להיות מחוברת אליך כמו החיבור הזה בין עורק לוריד חיבור בלתי מתפשר ובלתי אפשרי ובכל זאת פועם. כמו הנקודה השורפת הזו שבה הים מתחבר לחוף . כמו הרגע הזה שהטירוף מציף לך את העינים ואתה מרשה לעצמך להשתולל עלי. 

אני רוצה לכתוב כאב וגעגוע ואושר ולהתרגש. כל כך עד שאין מקום לנשימה הבאה. אני רוצה לכתוב פלא וקסם וכח. וסקסי. ויפה תואר. אני רוצה לכתוב אור של ירח וכח ומרחק ואינסוף ועכשיו ו       בוא. עכשיו. 

אני רוצה לכתוב שנים וחודשים וימים ודקות ושניות ובסוף נגמר ואני עדיין. ועוד מעט. ועוד טיפה אפשר בבקשה. ו     בוא. גם עכשיו. 

אני יודעת שזה הרבה גוף אבל לא רק. זה ראי. סדוק. 

סילחו לי. מחסור בשינה ועודף אלכוהול. וצורך אינסופי.       בוא. 

הייתי יפה היום

לידך

עם העינים הכחול-שחור

אהבתי את עצמי לרגע

אין מתנה גדולה יותר