התיקון

ראיתי לראשונה את הכחול בעינים שלך משחיר ומעמיק. 

ואתה. ראית את העינים שלי הופכות לנמר-כהה. אפילו נוהמת. 

אין צורך להיבהל. ככה טוב לי. 

כשהחיים האמיתיים מתערבבים עם העולם האפל. אני לא יודעת אם זה יותר מבלבל או יותר משתוקק*. או הרבה יותר סוטה. 

*סתם כי אני לא אוהבת את המילה מחרמן. מחפשת תחליף. 

נכון שאני ילדה קטנה ומפונקת, ואתה הדדי הגדול והחכם שלי. 

אבל אני מגרש המשחקים של הראש החולני שלך. כל המתקנים פתוחים ויש לך כרטיס כניסה חופשי. רוצה לראות את הכחול בעינים שלך הופך לשחור עמוק. 

כשאתה כבר פה

כל כך קשה לי לחכות

הכל נמס ונוזל מולך ברגע כאילו לא חלף כל הזמן הזה. 

הקולר הוסר

אבל אתה יודע שכשאתה כבר פה

אני שלך נצח. 

הצורך שלי להתמסר ולהיכנע מולך כבר מציף אותי. עד כדי שאתחנן שתכבוש אותי. בבקשה. בוא לקחת את מה ששלך.

רעידת אדמה בפרינאום. לא בפרינאים. 

תבדקו בגוגל. 

ששנה שלמה יכולה להתקפל בתוך שתי דקות של חושך ומעט מאוד מילים? 

אה. חשבתם שאני והוא...? אז לא. ממש לא. ובטח שלא בשתי דקות. כשאני והוא.... אז תרגישו את רעידת האדמה בפרינאום. 

הציפור הקטנה והשברירית שהיא הלב שלי אוספת כנפיה הפצועות ומשאירה אחריה שובל של דם על החול הרך הנקי. אני כבר לא מבקשת לעוף. רק שיפסיק לירות בי. 

מותרות. 

וגם לחיות. 

או להתגעגע. 

ולרצות. 

אני במינוס. לא יכולה להרשות לעצמי מותרות כאלה. 

אבל אבא. הבטחת... 

מה בסך הכל ביקשתי. שתגיד לי. ילדונת מתוקה שלי. אבא האמיץ והגיבור הולך למילואים. ולא יכול לבוא לזיין אותך עכשיו. ולתת לי נשיקה קטנה על המצח. וזהו. זה באמת היה כל כך קשה? 

#מנסה להתרגל לחיים החדשים