לא בכיתי כבר כמה ימים. ועכשיו שאני שוב בבית, במקום שצריך להיות הכי מוגן ונעים, הוא הכלוב האמיתי שלי. אז אני נחנקת. או לפחות מרגישה ככה. ואז בוכה. משתדלת ממש לשדר עסקים כרגיל ואולי זו טעות. אבל ככה אני בנויה.
לא יודעת איפה טעיתי. באיזו נקודת זמן סטיתי מהשביל ההוא המובטח. כמעט בטוחה שהלכתי עליו פעם ושחשבתי שטוב לי. או לפחות בסדר. או לפחות לא בכיתי.
אז עם הישות החולנית שנהייתה בי, אני בורחת לראות פורנו. הכי הארדקור. רואה גברים עושים לנשים את מה שאני רוצה שתעשה בי כדי לשכוח. כדי להרגיע את הגוף. אבל זה לא באמת עוזר.
חיים מושלמים הם כלוב של זהב יש לי סחרחורת. כל כך הרבה זמן חשבתי שזה היעדרך מחיי, אבל אני מבינה עכשיו באיחור כה רב שזה לא. זה היעדרי או זה חיי שחותכים בי מבפנים כמו סכין. זה האשליה שאתה. זה חייך. זה בעיקר אני ולבד ובוכה ומאוננת ואם אני חושבת עכשיו על אלכוהול זה אומר שאני מכורה או בורחת. זו אני ברגע של כנות. אני מפחדת.
