התיקון

החמצה-חמוץ-להחמיץ

זה כמו שיש משהו שהיה שם וחיכה להתרחש בי אבל אני שעמדתי מנגד שלא ביקשתי שלא אמרתי בקול

ולא פסעתי לתוכו והחמצתי ועכשיו הוא כבר לא מתרחש. וזה רוחש בי כמו מגפה או מחלת עור

וכמו לחכות בתחנת רכבת או נמל תעופה שעות ולילות ואז כשהרכבת מגיעה להחמיץ אותה בשל מצמוץ מהיר והיא חולפת על פני בקול שקשוק גלגלים ומותירה אותי מאחור עם לב חמוץ והחמצה

לא. אי אפשר למהול אהבה. אפשר להחליף אותה ברגשות אחרים. קשים לא פחות. וככל שהאהבה יותר. כך הרגשות בהן היא מוחלפת קשים יותר. 

דווקא את הזכרון אפשר למהול. תני לאחרים לגעת בך שם איפה שבוער וחסר והזיכרון וכאבו ימהלו מעט. מי אמר שזה טוב. 

ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. 

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש ואני לא מבינה מה. 

אפילו לדגים שוחים בנהרות יש זכרון של ים 

(כנסיית השכל)

גם לי. ים. 

הנה מגיעה הגאות. 

לפחות גיליתי שאני לא מכורה לכאב. הכאב שאני עושה לעצמי.

אני אגיד את זה ממש בשקט. בלחישה. אולי עדיף שלא אגיד, שלא ייבהל ויחמוק. לרגע אחד הצלחתי לנשום בלי לחרוך. ללכת בלי להתרסק. אפילו לא שנאתי את עצמי לרגע. זה נעים ככה. 

ותודה לכל הנוגעים ב.... דבר. 

אז הוא אחז בי לרגע

וליטף אותי רגע

ונישק אותי רגע 

ונשם בתוכי רגע

וזיין אותי חזק ויצרי

רגע!

ולרגע

הסדק שבי הצטמצם

ולרגע

נשמתי מעל מינוס אינסופ.

ואהבתי את עצמי. 

 מקפיאה את החיוך שנתת לי היום. שומרת לשעת הצורך. 

שוב ניסיתי לפרוס פיסה מהכאב שלי עם מישהו אחר. שוב התאכזבתי. 

איתך אפשר, ראי. 

ראי ראי שעל הקיר

מי הסדוקה בכל העיר...

אני. 

אני נותנת לכל

המפלצות לחגוג

לשדים לרקוד

על הדם

הכלובים שבהם ננעלתם

הלילה יהיו שוממים

אפתח כל מנעול בחריקה

אלטף כל אחד ואחת מכם

אסתכל עמוק בעינים

אהובים שלי

צאו לרקוד 

לשחוט

לפרק

לרסק

לבשר

פורענות

זה יהיה הלילה שלכם

ושלי. 

***********

כשהמדריכה של היוגה ביקשה שנשים לב אילו חלקים נוגעים ברצפה ואילו אינם נוגעים. חשבתי עליך. ועל מה שנוגע. ועל הרגע שבו מחליטים שהשאיפה מסתובבת והופכת לנשיפה. 

את צודקת. אבל אני פשוט לא מסוגלת. 

מה שלבי הבטיח לה לפני שנה וחצי. 

משפט אחד ארוך שבע מילים טעות הקלדה אחת מה שאתה התכוונת מה שאני קראתי וכל מה שביניהם. 

הפער.

בין להיות לבין לחדול

בין בטעות לבין בכוונה

בים כואב לבין נעים

בין פה לבין שם 

בין רוצה לבין

לא יכולה אחרת.

ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני. 

אהבתי. את אדוני. 

קח אותי אל האלוהים שלך

אל סף ביתך

תרצע את אזני

תגיר את דמי

תשתעשע בי כרצונך. 

משכני אחריך

ברצועה

תן לי להשתעבד 

לצרור המור שבך

אשכול הכופר

ערוגות הבשם

עשת שן מעולפת ספירים. 

בקשתיך אדוני. אהבתיך.

לפני שנה רצעתי אזני לך

שפחה לעולם. 

****

יותר כואב או יותר נעים? 

וראיתי שני גברים יוצאים מאיזו מסעדה. לאחד מהם היה קר (מי לובש חולצה קצרה בפברואר?  אני) אז השני נתן לו את הג׳קט שלו. והריח שלו התנופף לרגע באוויר סביבם. חיה מורעבת שאני. גם חוש הריח מצטרף למזימה שחורשת סביבי. ואני מדמיינת אותו מוקף בריח של בן הזוג שלו ומתענג על הריח. ואני רגילה מבחוץ אבל נוזלת מבפנים. כי הזיכרון שלי, שהצטרף כבר מזמן למזימה שמקודם. לא מפסיק לחפש את זכרון הריח שלך. מולקולות של ריח בתוך קפסולת זיכרון. הנה, הצלחתי. ואני מתעלמת מהרחוב הסואן והמכוניות והעשן והאנשים והריחות ורק ריח הגוף שלך מתערסל בזכרון שלי. והדמיון נותן יד לזיכרון והם יוצאים לטיול מתעתע בתוך הגוף שלי. וזה בוער בי. ומבעבע. ונוזל. 

ואז ברכבת הצפופה. האיש שעמדתי לידו. שהיה כל כך דומה לך, איך יתכן? הוא ישב אני עמדתי. האגודלים. השערות על החזה. רוחב הכתפיים. הירכיים. משהו בזווית של האף. עור הפנים. הזקן. חלקיק מהמבט. אתה פי אלף יפה ממנו. ושוב הזכרון מסתלסל בתוכי כמו אד על פני מי הדמיון. אני נמסה כל תזוזה של הרכבת אני מנצלת כדי להיצמד אליו, עד שהיד שלו נוגעת בירך שלי. ואני רגילה מבחוץ ונואשת מבפנים. בוהה במפתח החולצה שלו. מי שישב לידו קם. מתיישבת. הירך שלי צמודה לירך שלו זה חורך אותי ואני מפסיקה לנשום. לחלוטין. הלב דוהר. הרכבת עוצרת. הוא מתכונן לקום. אני רוצה למשוך בכנף בגדו.  להתחנן שיסתובב. ושזה יהיה אתה. 

*****

ממשיכה להסתובב ברחובה של עיר הלומת זכרון ונואשת. נאבקת לשווא במזימה של הדמיון. ניצחוני בניי.