בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התיקון

לפני 7 שנים. 23 בפברואר 2017 בשעה 0:10

רק לחשוב את השם שלך. השם המפורש מבחינתי. מביא אותי אל סף אורגזמה. אני נמצאת בנוכחות זאוס הפרטי שלי והגוף שלי עולה על גדותיו. תשוקה מכלה אותי כשאני מסתכלת עליך מתהלך בחדר. אני מנסה לא למצמץ כדי לא לפספס שום אפשרות לבלוע את הגוף המושלם שלך במבטים הרעבים שלי. נשימות קצרות מהירות ונרגשות. לא מסירה ממך את העינים אפילו לרגע. 

הבעיה שלי. היא שאתה יודע טוב מדי עד כמה אני רוצה. ומורעבת. ונואשת. ומאוהבת. רואים את זה על כל מילימטר של העור המתחנן שלי. בעינים המוצפות אהבה וכניעה לאל הפרטי שלי. במבט המתמסר. בשפתיים הלחות הפשוקות מעט. ואתה מענה אותי. 

דבר ראשון. אסור לי להסתכל עליך. עינים לרצפה. איך אפשר? עכשיו! אתה רועם עלי. המבט שלי ניתק מהגבר יפה התואר שאיתי בחדר. אבל זה קשה לי כמו להתיר קשר של אלף חבלים. אני מורידה את הראש ומרכזת את כל כוחי כדי לא להביט בך. זה חזק כמו להתנגד לכח מגנטי. רק שומעת את הצעדים שלך בחדר. מרגישה את הנוכחות שלך איתי. 

אתה מתקרב מאחורי. הגוף שלי צורח למגע שלך. מכאיב, מלטף, רק תיגע בי! אתה עומד במרחק שבו אני יכולה להריח אותך להרגיש את הבל פיך כשאתה לוחש לי: תתפשטי כלבה. תני לי להסתכל עליך.  

אתה מכיר אותי כל כך טוב. ויודע עד כמה אני שונאת לעמוד בעירום מלא מולך. כמה אני מתביישת חשופה. אז אני מנסה למתוח את הרגעים. ומקבלת סטירה מצלצלת שמעיפה לי את הפנים ומפזרת לי את השיער. ועוד אחת, בלי סיבה. בלחיים בוערות אני מתפשטת יותר מהר. אתה מסנן מאחורי השפתיים המושלמות שלך: נראה אותך מעיזה להסתיר משהו עם הידיים כלבה. אז אני עומדת כמו שאתה אוהב. ערומה ונרעדת. הגוף שלי שילוב מטריף של אש וקרח. מתביישת כל כך. נבוכה כל כך. עינים לרצפה. אתה מסתובב סביבי כמו אריה. בוחן בקפידה את הרכוש שלך, מקפיד להיות קרוב אבל לא לגעת. העינוי של להיות לידך בלי שתיגע בי מותח את קצות העצבים שלי. אני כמו חלקיקים שנמשכים בחשמל סטטי אל מקור כח עוצמתי. אתה. מקור הכח שלי. נמשכת אליך בלי שליטה ומנסה בלי לזוז לקרב אותי אליך. עוד לא, כלבה. 

אתה מורה לי לרדת לרצפה. ידיים אחורה. מחזיק לי חזק בשיער ומוריד אותי. אני מתענגת על השניה הזו שבה אתה נוגע בי. 

ואז אתה נעמד מולי. קרוב מאוד אבל לא נוגע. פותח מכנסיים. מוריד תחתונים. הזין המושלם שלך בדיוק מול הפנים שלי. עבה וזקור ובוער. הכיפה נפוחה ומתוחה. 

תרימי את העינים זונה ותסתכלי. ואני. הרי מכירה כל פרט הכי קטן בזין המושלם שלך. הרי זה הזין הראשון שפער אותי. בצורתו נחצב הכוס שלי. הוא היה בפה שלי כל כך הרבה פעמים. ליקקתי מצצתי בלעתי נישקתי במשך שעות. ובכל זאת. כל פעם שאני רואה אותו. הכל פועם בי. כמו רעם שמתגלגל בתוך הגוף שלי ואני חייבת להיות מבוקעת על ידי הזין שלך כדי לתת לרעם האדיר הזה לפרוץ ממני. כמו לבה לוהטת בתוך הר געש ואני צריכה שתחדור אותי כדי לתת ללבה הזו לזלוג מתוכי בוערת ושורפת כל מה שנקרה בדרכה. ובשלב הזה אני מוכנה לעשות הכל רק כדי שתעניק לי את הזין שלך. הכל. ואתה כל כך יודע את זה. ובקולך השחצן והרגוע. אתה מתחיל לתאר לי את כל הדברים שאתה יכול לעשות עם הזין הזה בי. ואני, מהופנטת, לא יודעת אם זה הזין שאני מכורה אליו מהפנט אותי או הקול שלך, רק מסוגלת להוציא אנחות מעמקי המהות הכנועה שכורעת לפניך. הפה שלי פעור לקבל אותך, הכוס שלי נוטף ופועם לקראתך, חור התחת שלי לח ומוכן אליך. הכל מתערפל סביבי. כבר לא שומעת כלום, לא רואה כלום, כמו חיית טרף מורעבת, רק מריחה את הריח של הגוף שלך וכולי מתוחה ומוכנה לזנק ולציית, מוכנה לרגע שבו תיתן לי להרגיש אותך בתוכי. 

 

 

 

 

אדוני. ב500 אפילו לא התחלתי לתאר את כל מה שאני מדמיינת... שאמשיך? 

לפני 7 שנים. 22 בפברואר 2017 בשעה 20:37

והוא יורה בי

חיצי אהבה

אהבה חדה מרירה וכואבת 

אהבה רכה מתוקה ועוטפת

הוא זאוס מלא זעם

עיניו רושפות

אהבה רותחת

חיצי גיבור שנונים

עם גחלי תשוקה בוערת

ננעצים

לי בבית החזה

אני נהדפת 

ומתקרבת 

יותר 

חץ קודח לי בין הרגליים

אני מדממת 

ומתקרבת

יותר

ויותר

כמעט לגעת

בסוף שנינו נדמע ונדמם נדמה לי 

 

 

 

 

איזה גבר מדהים

גיבור שלי 

אדון שלי

רק אוהבת יותר

ויותר מתגעגעת

ויותר צריכה

 

 

לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 22:47

עומדת ילדה לבד ברחוב

היא שקופה

לא תצליחו לראות

רק היא רואה

את פינת הרחוב שבחלום

שוב הולם בה הלב: אולי? 

ואם אהיה ממש טובה

ואתפלל חזק חזק

אז אפשר, אבא?

והיא חלמה את העינים

והחיבוק

והידיים

ואת הרחוב

והבית

והדלת 

והמיטה

ואת הזין

והתפללה חזק חזק

והאמינה.

אבל היא שקופה

גם אם תעברו לידה לא תראו 

כזאת היא. 

 

לא כועסת

רק כל כך מתגעגעת

יותר משאפשר לדעת לגעת

 

ומפסיקה להאמין. 

לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 21:20

מפסיקה לספור. מנסה לנשום. כל נשימה חורכת. 

יומיים של קסם מתוק. ניגר. עוטף. מלטף. אבל רק כמעט. רק. כמעט. 

עכשיו אפילו מלאך לא יכול להציל. אותי. 

כל נשימה היא היעדרך. 

לפני 7 שנים. 21 בפברואר 2017 בשעה 3:54

זה כבר כמה פעמים ש

כתבתי ומחקתי

קשה לדחוק אל תוך מילים אותך 

יותר קל לבטא את זה בגוף 

הנאנק הגונח המבקש ה

מתמסר הלוחש הנוטף העוטף ה

לוקח 

אז פשוט תבוא

שאוכל להראות לך עד כמה

 

 

 

 

 

 

***

עוצמת עינים לדמיין 

 

רק להגיד את השם שלך פעם אחת בקול. 

 

#53

לפני 7 שנים. 19 בפברואר 2017 בשעה 5:20

אני אתן לך לרפא אותי. מבטיחה. אתה, בעיניך, בפיך, בלשונך, בזכרותך, בזרעך, תהיה התרופה שלי. מבטיחה להיות ילדה טובה ולגמור את התרופה עד הסוף. 

 

 

 

 

 

 

 

 

בהיעדרך. אני חולת אהבה. 

#52

לפני 7 שנים. 19 בפברואר 2017 בשעה 4:50

אני כל כך שייכת לך. שאתה תמצא אותי גם אם אני ב׳איבוד׳. 

מעשה מאבדת בת מלך. שלך. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גם בהיעדרך. שלך. 

 

(ועוד לא כתבתי על שבוע שעבר...) 

לפני 7 שנים. 18 בפברואר 2017 בשעה 21:01

יש משהו כואב בהרבה.

ואותו אסור לי להגיד. אלך לצעוק כמו באגדה על המלך מידאס. אולי קני הסוף יוליכו את הקול. הלוואי שלא. 

לפני 7 שנים. 18 בפברואר 2017 בשעה 14:43

בנתיחה שלאחר המוות

של גופי הצפוד, הקר, המצהיב

כשיפתח המתלמד את בית החזה

עצמות חותכים במסור

הוא ינסה לפרש את הסימנים 

שעל ליבי כמו

מחלה מסתמית או שאריות של

אוטם שריר הלב

וייכתוב בדוח הערה סתמית

ורק כשיחזור הביתה בערב

במכוניתו בגשם

ייזכר שוב ויבין

שזה השם שלך

שחרוט על דפנות הלב שלי

כמו צלקת

כמו קעקוע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היעדרך #50. לנצח שלך. וכל כאב שתכאיב לי, לא יהיה יותר ממה שעושה לי המרחק. 

 

 

 

לפני 7 שנים. 15 בפברואר 2017 בשעה 16:34

I didn't know that I was starving 'till I tasted you

 

 

 

 

(and I'm not even sure if that's a good thing or bad)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Your absence. My existence. And the distance between them.