לפני 7 שנים. 15 בפברואר 2017 בשעה 4:16
״הולך עם כאב בצד מרוב אהבה שלא נגמרת״
היעדרך. נגמרו לי צדדים לכאוב.
**
(ותודה ל kf23)
התיקון
לפני 7 שנים. 14 בפברואר 2017 בשעה 23:32
זה בערך כמו לעמוד מולך
יפה כמו אלהים ונפלא ממנו
כשביננו זכוכית
עבה
שאי אפשר לשבור גם במהלומות ליבי הדוהר
רק לשים יד מול יד
שפתיים מול שפתיים
גוף מול גוף
להניח תשוקה מול תשוקה
כמה אכזרית יכולה להיות בדיחה
היעדרך. לא הרגעי, הזמני. התמידי. הניצחי.
לפני 7 שנים. 14 בפברואר 2017 בשעה 4:13
ולרגע אחד
עגול ומתוק כמו
סוכריה על מקל בתוך
פה של ילד עם
שמש
לרגע אחד זה נשם לי
ונפתח בי
ו... חייך בי?
ולרגע אחד
עגול ומתוק
זה
לא
כאב.
מתנת יומולדת ממי שמתכנן את הבדיחות שם למעלה. היעדרך לרגע הצטמצם למשהו שאפשר לנשום אותו.
לפני 7 שנים. 13 בפברואר 2017 בשעה 3:12
רוצה להגיע מספיק קרוב
כדי לסגוד לזין שלך
להשתחוות לפניך
כמו לפני אלהים בכבודו
ליפול אפיים ארצה
כשאתה מולי זקור
ערומה ופרוצה
להעריץ את כולך
את גבריותך
את זכרותך
להתחנן בעינים שותקות
בלי מילים
בשפתיים פשוקות ולחות
בבליעת הרוק בגרון
ברטיבות שפועמת בי
בבטן שמתכווצת
בלב ההולם
בנשימה שנעתקת
בגוף המסור לך לרצונך לתאוותיך
להתחנן בכל אלו לזין שלך.
היעדרך. יום אחד. זה יתגשם לי. רק אתה.
לפני 7 שנים. 11 בפברואר 2017 בשעה 2:12
הידעת
שאפשר לזרוע
במבט
באלם
בחצי משפט
בהברה
בלי משים
באופן השחצני של הטיית הראש
ואני
בפליאה
עוד שומעת את שבריר הרגע
שבו
נזרעת בתוכי
שורשים שהולמים בי
אדמה פוריה שאני
צמאה לקלוט כל טיפה
ממך
עדיין
ויותר.
וכמו עץ
שמתגעגע
לשמש
לגשם
לאביב
לציפור
לקולה
לניחוח
לרוח
לענן
ככה
גם
אני
מתגעגעת.
טל של בוקר אולי מלטף את הבוקר שלך עכשיו. אוקיינוס של מילים לא יוכל לבטא את מה שגועש בי עכשיו. זרמים תת קרקעיים של ערגה. ותשוקה. וגעגוע. רוצה להיות לגופך מה שטל הבוקר על עלה. שתהיה לגופי מה ששורשים לאדמה.
היעדרך.
לפני 7 שנים. 7 בפברואר 2017 בשעה 2:27
כל מילה מתוקה ממך היא בדיוק באותה המידה שורטת. כל רמז של אהבה הוא מלטף ומצליף באותו הרגע בבת אחת והלב מתבלבל מזה כל כך. כל חלום כל משאלה הם ענן צמר גפן מתוק שמתפוגג אל תוך סיוט מצווח. כמו עונג שנקנה בהצלפות. לא יכולה איתך ולא יכולה בלעדיך זה אנדרסטייטמנט בשבילי.
ואולי בגלל זה אני פה. בבדס׳מ (אם יש בכלל כזה דבר לא אכפת לי האמת) כי אין לי אחרת אלא לאהוב ולכאוב מאותו הדבר בעצמו.
לפני 7 שנים. 5 בפברואר 2017 בשעה 23:38
יש לי דליפה
מבלוטת יותרת הכאב שלי
שמטפטפת ארס טרי ורותח ישר
אל זרם הדם שלי
זה עושה אותי עצובה ורעה ומכוערת
זה כבר כמה שעות
ועדיין לא עובר
זה לא אתה. זו אני.
***סגור לתגובות***
לפני 7 שנים. 3 בפברואר 2017 בשעה 17:35
אין דבר יותר אמיתי ממה שיש לי אליך. אבל אולי לא תמיד צריך להחזיק כל כך חזק באמת. מראה מנופצת.
***
אני צריכה כנפיים. (תחסכו ממני בדיחות על רדבול)
לפני 7 שנים. 3 בפברואר 2017 בשעה 4:22
וכל הכאבים. על מה שהיה. ועל מה שהיה יכול להיות. וכבר לא. על מה שעכשיו. ועל מה שאין. על מה שאצלי. ועל מה שלא. ועל מה שאצלך. מתכדררים בתוכי כמו מפולת. וכל היעדרך. כולו. כולך. כולי. רועדת מחסר. מהיעדר. מ מה היה אילו ו למה לא אני. עכשיו כבר אין לי כח. לא בוכה. מבכה.
***סגור לתגובות***
לפני 7 שנים. 3 בפברואר 2017 בשעה 0:16
אני רוצה שתדע. שניסיתי. ושצריך שיהיה לי מקום לברוח אליו ולהתרסק ולדמם בשקט שלי כמו שאני כל כך אוהבת. מערה לצרוח בתוכה ואז לנעול כשנגמר לי האוויר. באמת ניסיתי להיות גיבורה גיבורה. ואז טעות מקלדת קטנה. אפילו בלי כוונה. ופאף. אגרוף לחזה. ושוב. ושוב. למטה לתוך מרתף העינויים שלי הריח המוכר התקתוק הקבוע האוויר הדחוס לוקח זמן עד שהעינים מתרגלות לחושך המסנוור הבוהק.
לעצור הכל. כמו סיר שגולש התופת נוגעת לי בתוך החיים. מה חשבת? שלא ייראו? מי שצריך היה לראות עיניו כהו וחלשו. ומי שרואה הכל בשקט וליבו רגיש ועדין כמו ניצן, הוא שלא רציתי שיהיה בתוך הבוץ הזה בכלל. סליחה. סליחה. עכשיו לקום ולצאת החוצה. כמה כח דרוש לי. יותר מכוחי.