התיקון

יש לו גוף כזה

לא יודעת איפה מייצרים כאלה

שכשאני נוגעת בו אני לא בטוחה

אם אני מלטפת אותו

או הוא

אותי

איך שגוף יכול להיות משיב נפש

תודה שבאת. 

כל פעימה

כל נשימה

חותכת 

מאשימה רק את עצמי 

ובוכה

צלקת מתאחה בשקט 

על המקום בו פעם היה ליבי

לא רוצה אותו יותר 

יותר טוב כלום

מכמעט

לפעמים חושבת. הלוואי שהייתי פחות חזקה. אז וודאי הייתי מתפרקת. ואולי היה מישהו מתכופף כדי לאסוף את הרסיסים. אבל אני לא. רק נסדקת. 

ובסופו של דבר. זה היעדרך מחיי שמטלטל אותי כל כך. 

בוא.

מתארת תמונה. עינים בורקות, הכי חיות שראיתם. פה פעור בהפתעה ועונג. משהו קצת חייתי בשיניים שנחשפות, אולי מרמז על מה שיקרה כמה שנים פאסט פורוורד. העינים מושכות להסתכלות נוספת. בוהק. ואושר. כמו שאף פעם לא היה. ואף פעם, אף פעם לא יהיה. כמו מבחנה של אושר מדוד ומזוקק וטהור נבראה בראשית העולם בדיוק לרגע הזה לתמונה הזו ונבזקה לתוכה. שפתיים. נשיקה. עצמות לחיים. קצה קמט סביב עין בלתי נראית. זקן קצוץ קצר כמו שאני הכי אוהבת. צוואר. אוזן. המקום שבו הצוואר מתרחב לכתפיים גבריות. צל. די הרבה צל בתמונה אולי גם זה מרמז על משהו שיהיה איתי לנצח. 

תמונה שניה. בתמונה הזו הגוף מדבר. הגופים. הפנים עדיין בחותם של ילדות אבל הגוף הוא גבר. אישה. יד קטנה שנאחזת. הנה עוד רמז לכל מה שעוד יקרה. היד מונחת ברכות בשקע שנוצר ממשיכת הכתף. זרוע גברית שמתחילה באותה כתף רחבה ומסתיימת ביד חזקה שאוחזת בעדינות מושלמת מותן. והאופן שבו היא מונחת, המיקום, הריחוף, השייכות, הקרבה, ההתאמה המושלמת. כל אלו הם אילוסטרציה מדוייקת של אהבה. וכל יד שאי פעם תונח על אותה מותן. ואולי לפעמים זה אפילו יהיה די נעים. אבל הגוף זוכר. את האופן ההוא והיד ההיא והמפל ההוא והטיול ההוא. 

אני כבר שנה פה. מעין סיכום.

הילכתי בתוך אגדה. אגדה שלא קיימת. שיקרתי לעצמי אולי אתה שיקרת לי גם. אני לא כועסת, פשוט אין לי כח להתפקח מהאגדה, לפקוח עינים ולגלות שוב, שלא. הלוואי שכבר לא היה מה לרסק בי, אז אולי לא היתה לי ברירה אלא לעזוב. אבל אני אישה חזקה, חזקה מדי. לא נשברת. 

הלוואי שאצליח לעזוב גם אם נשאר בי עוד משהו שיתרסק. אני פשוט לא יכולה לכאוב יותר. 

לא כועסת. רק מתגעגעת. נורא נורא מתגעגעת. למשהו שכנראה אף פעם לא באמת היה לי. 

מפלצת אחת מתעוררת והוא לוקח אותי לרקוד ואלס. נכון שמפלצת זה נקבה. אבל הוא זכר. יפה שאין לתאר. כן, יש מפלצות יפות, לא מאמינים? 

הוא גר אצלי עמוק בפנים. כבר המון שנים. ועכשיו אני כבר יודעת שהוא לא יעזוב לעולם. 

המוזיקה באולם הריקודים היא קצב פעימות ליבי הנסדק. האור המצטלצל בזכוכיות של מה שנשבר ממני בוהק באפילת האולם. יש ריח של זכרון שמתנער מאבק. יש טעם מר של כאב קבוע יציב ולא חולף. אקוטי אבל קבוע. אקוטי אבל כל הזמן. 

ואני בכלל לא יודעת לרקוד. אבל בזרועותיו המושלמות של המפלצת אני מרחפת. מרחפת כמו נסיכה בתוך סיפור אגדה בלתי אפשרי. 

ואני בוכה. הוא מסתכל לי לתוך הדמעות ומחייך וממשיך לרקוד. רוקדים ורוקדים שעות הוא לא מתעייף אני מתעלפת ושוב מתעוררת בתוך הידים שלו מרגישה מאושרת אבל בו בזמן גם קרועה וצרובה ומדממת על השטיח היפה של האולם השטיח שרקמנו מחוטי הזכרון שלי. אנחנו לא מדברים אבל אני מתחננת די אני לא יכולה יותר ואני גם לא יכולה לברוח כי איך אפשר לברוח ממפלצת שחיה בתוכי וניזונה ממני וטועמת את הדם והתשוקה שלי בשפתיים אוהבות ומכירה כל קפל וכל סמטא בגוף השנוא שלי ומנגנת בי בדממה את כל החלומות והאהבות של כל העולם כולו ושלי כל מה שיכולתי לרצות והרבה יותר מזה. 

די, אהוב שלי, כבר לא נשאר ממה להתרסק. 

למרחק הפיזי אני לומדת להתרגל 

אבל למרחק של הלב?... 

אני כבר כל כך עייפה

ולמה בסוף אני מרגישה שאני זו שצריכה לבקש סליחה

כל הלילה חלמתי עליה. חלומות בהירים ופשוטים. זה היה לילה ארוך וקר. התעוררתי בין החלומות כמו לצוף אל פני המים לקחת אוויר ולצלול שוב. 

ובבוקר הרגשתי כמו פילגש בגבעה או המלכה ושתי. יש דברים שאסור להגיד. 

אוליזהלאטובככה

לפעמים

בא לי לבכות

לפעמים

בא לי להטיח אמת

כמו אבן אל כיפת זכוכית 

למרוח אותה על המשקוף 

לצייר אותה בצבעים 

לצרוח אותה מהחלון

וגם אותי.

מהחלון.

לפעמים. בא לי לבכות. 

מזכירה לעצמי שלא כולם כמוני. וכמה טוב שכך. 

תרקמי לעצמך עור עבה יותר. גס ומכוער. תפסיקי להסתובב ערומה ככה. אסור בשום מקום ככה. יש דברים שאי אפשר להגיד לאף אחד. לעולם. אל תאמיני. אף פעם. 

עכשיו מותר לבכות?

לילה. פורים. בירה. 

מבולבלת עד אימה. 

חלום. עשרות ידיים נשלחות אלי

ידיים גבריות, נשיות, שעירות, חלקות

יפות, מחליאות, עדינות, מכאיבות

ידיים גדולות וקטנות

נשלחות אלי

בפעולה של צריבה ברוורס 

כי את מה שנצרב אי אפשר ממש למחוק

אבל אפשר לטשטש. למהול. 

אני שוב

על סיפה של תהום מוכרת מדי

כבר יודעת את הדרך ואת הריח של האוויר

אבל הפעם משום מה

פחות אכפת לי.

וזה מאוד מבלבל אותי.

ערימה של מכתבים מחכה לי 

טיסה שלא המריא עליה האדם הנכון תיכף נוחתת 

ופחות אכפת לי. 

יש דברים שאסור להגיד לעולם. 

ואפילו בהסתרה.

לחיים.