מתארת תמונה. עינים בורקות, הכי חיות שראיתם. פה פעור בהפתעה ועונג. משהו קצת חייתי בשיניים שנחשפות, אולי מרמז על מה שיקרה כמה שנים פאסט פורוורד. העינים מושכות להסתכלות נוספת. בוהק. ואושר. כמו שאף פעם לא היה. ואף פעם, אף פעם לא יהיה. כמו מבחנה של אושר מדוד ומזוקק וטהור נבראה בראשית העולם בדיוק לרגע הזה לתמונה הזו ונבזקה לתוכה. שפתיים. נשיקה. עצמות לחיים. קצה קמט סביב עין בלתי נראית. זקן קצוץ קצר כמו שאני הכי אוהבת. צוואר. אוזן. המקום שבו הצוואר מתרחב לכתפיים גבריות. צל. די הרבה צל בתמונה אולי גם זה מרמז על משהו שיהיה איתי לנצח.
תמונה שניה. בתמונה הזו הגוף מדבר. הגופים. הפנים עדיין בחותם של ילדות אבל הגוף הוא גבר. אישה. יד קטנה שנאחזת. הנה עוד רמז לכל מה שעוד יקרה. היד מונחת ברכות בשקע שנוצר ממשיכת הכתף. זרוע גברית שמתחילה באותה כתף רחבה ומסתיימת ביד חזקה שאוחזת בעדינות מושלמת מותן. והאופן שבו היא מונחת, המיקום, הריחוף, השייכות, הקרבה, ההתאמה המושלמת. כל אלו הם אילוסטרציה מדוייקת של אהבה. וכל יד שאי פעם תונח על אותה מותן. ואולי לפעמים זה אפילו יהיה די נעים. אבל הגוף זוכר. את האופן ההוא והיד ההיא והמפל ההוא והטיול ההוא.
אני כבר שנה פה. מעין סיכום.
הילכתי בתוך אגדה. אגדה שלא קיימת. שיקרתי לעצמי אולי אתה שיקרת לי גם. אני לא כועסת, פשוט אין לי כח להתפקח מהאגדה, לפקוח עינים ולגלות שוב, שלא. הלוואי שכבר לא היה מה לרסק בי, אז אולי לא היתה לי ברירה אלא לעזוב. אבל אני אישה חזקה, חזקה מדי. לא נשברת.
הלוואי שאצליח לעזוב גם אם נשאר בי עוד משהו שיתרסק. אני פשוט לא יכולה לכאוב יותר.
לא כועסת. רק מתגעגעת. נורא נורא מתגעגעת. למשהו שכנראה אף פעם לא באמת היה לי.