מפלצת אחת מתעוררת והוא לוקח אותי לרקוד ואלס. נכון שמפלצת זה נקבה. אבל הוא זכר. יפה שאין לתאר. כן, יש מפלצות יפות, לא מאמינים?
הוא גר אצלי עמוק בפנים. כבר המון שנים. ועכשיו אני כבר יודעת שהוא לא יעזוב לעולם.
המוזיקה באולם הריקודים היא קצב פעימות ליבי הנסדק. האור המצטלצל בזכוכיות של מה שנשבר ממני בוהק באפילת האולם. יש ריח של זכרון שמתנער מאבק. יש טעם מר של כאב קבוע יציב ולא חולף. אקוטי אבל קבוע. אקוטי אבל כל הזמן.
ואני בכלל לא יודעת לרקוד. אבל בזרועותיו המושלמות של המפלצת אני מרחפת. מרחפת כמו נסיכה בתוך סיפור אגדה בלתי אפשרי.
ואני בוכה. הוא מסתכל לי לתוך הדמעות ומחייך וממשיך לרקוד. רוקדים ורוקדים שעות הוא לא מתעייף אני מתעלפת ושוב מתעוררת בתוך הידים שלו מרגישה מאושרת אבל בו בזמן גם קרועה וצרובה ומדממת על השטיח היפה של האולם השטיח שרקמנו מחוטי הזכרון שלי. אנחנו לא מדברים אבל אני מתחננת די אני לא יכולה יותר ואני גם לא יכולה לברוח כי איך אפשר לברוח ממפלצת שחיה בתוכי וניזונה ממני וטועמת את הדם והתשוקה שלי בשפתיים אוהבות ומכירה כל קפל וכל סמטא בגוף השנוא שלי ומנגנת בי בדממה את כל החלומות והאהבות של כל העולם כולו ושלי כל מה שיכולתי לרצות והרבה יותר מזה.
די, אהוב שלי, כבר לא נשאר ממה להתרסק.