התיקון

אז מסתבר שאת קוראת פה. אולי הפעם גם תקשיבי. 

לא חיפשתי. לא מחפשת. 

לא חיפשתי. 

לא מחפשת. 

ראיתי מישהו, אני כבר לא זוכרת איפה, שהזכיר לי אותו. ופתאום התגעגעתי לחברות מפעם,

מישהו שהכיר אותי מגיל 16 עוד לפני שההורים שלי התגרשו. 

מישהו שאיתו היתה לי הרגשה שעם כל הדפיקויות שלו, הוא תמיד בעדי. (מה שאצלנו כבר מזמן לא הרגיש).

(שומעת רגע? אולי יותר מהכל, זה הדבר הכי משמעותי פה)

פשוט התחשק לי לשבת איתו לקפה. 

הלואי שיכולנו לדבר על זה. אפילו לצחוק על זה.הלוואי שהייתי יכולה לספר לך עוד. את באמת באמת כבר לא מקשיבה. 

ואם פה את מאמינה למה שכתוב: 

לא היה בזה שום דבר מיני. אפס. מאופס ועגול.  

ולא לא לא לא לא לא כתבתי את הפוסט הזה בשביל שמשהו מזה יכאיב לך. לא.   לא. 

(זה באמת מה שאת חושבת עלי?)

מצטערת שזה טירגר אותך. וואלכ מצטערת. 

חוץ מפוסט לילי  הזוי לא היה פה שום דבר אחר. 

פתאום אני חושבת שאולי את מחפשת משהו לתלות עלי. שיהיה איזה תיקו כזה.  שתהיה לך סיבה. 

אני לובשת חליפה עשויה מצלקות וקוצים, חליפה שתפרנו לי יחד במשך שנים. שמלת הכלולות שלי. 

ובתוך החליפה הצרה הזו אני מתנהלת, מנסה להתרחב ולמתוח מעט את הצלקות, ולשמור על עצמי, לא להישרט מהקוצים.  

ואם זה לא מספיק ברור

את מוזמנת להתקשר.

(בחיים לא חשבתי לכתוב ככה)