ביקשת שאספר לך את לילית. לא, לא ליילית ולא חווה הראשונה. לא השמות החומלים המכילים האלה. לא על יד. בתוך.
לילית.
אני האישה שצללה אל דמותה, שהתעטפה בה מראש ועד זנב, שנתנה ללילית להראות לה את העולם דרך העינים שלה. וזה הרגיש לתקופה כאילו שכל החיים חיפשתי את המשקפיים האלה.
אני נזכרת עכשיו שאי אז בשיחה המצלקת ההיא עם אמא שלי שאמרה לי שיש לי יצר של הרס עצמי. וכמו כל הדברים שאימהות אומרות גם זה היה נכון עד כאב.
לילית. מלכת ההיקשרות הנמנעת אם תרצו. היא מה שלא לעולם לא יהיה לאף אחד. היא לעולם לא תהיה לאף אחד. רגע היא פה אבל חריץ צר נשאר בדלת ודרכו היא תמיד תוכל לברוח. לעוף.
לא המבט החומל של: גם בה יש ילדה קטנה שרק מבקשת חיבוק.
אולי היה כזה פעם, אולי היא היתה פעם. כשעוד נותר בה זכרון מחווה השניה. שנים אולי שהיא ניסתה שיבואו. שמישהו יבוא. אדם, חז"ל, בעל. מישהו. אז היא עשתה פירסינג וקעקוע וגלאח וצרחה זין וכוס בבית הכנסת. וכיסתה את עצמה בעוד ועוד שכבות ערומות עד שלא נותר כבר מה. לא נותר דבר מה.
היום כעבור כל הדורות וכל הזיונים וכל שברי הזכוכיות וכל המילים שאמרו עליה וכל הבקרים ההם עם ההנגאובר במיטה זרה.
כבר לא נשאר מה לחבק שם. נשאר משהו חומס. משתמש וזורק. על אמת. על אמת. אש. אש שהיא נעימה ומפנקת ומלטפת וממכרת. עד שהיא תאכל אותך חיה. היא תנטוש גם את היקרים לה.
זה לא הרומנטיקה הזו של בוא נכניס קצת קינקיות אחרי 15 שנות נישואין. נעשה סדנת שיבארי.
זה שיניים חשופות, זה לפשק רגליים מול כל אחד, זה להבהיל גברים ולשים להם בראש חלומות אחרים, זה לרצות את הדברים הכי סוטים, זה לצעוק כשהיא גומרת מתוך חלל ריק. זה לאהוב את הכאב.
אולי קרה לה כל מה שכתבו שם בזהר הגברים האלה שפחדו ממנה. שניבאו את הכח שלה.
אולי יש בעולם כזה מין כח, הרס, ארס, שאין לו שום מקום.
(אני נזכרת בדבריה של *&^% מהבוקר, שאמרה שיום אחד נבין שמה שחשבנו שהוא ישר, הוא בכלל עקום)