האמת. שבחרתי את הסרט הזה בגלל השחקן. וחייכתי, כי ידעתי מה תהיה התגובה שלך כשאספר לך את זה.
ופתאום הסרט נגע בי בכל כך הרבה מקומות.
הצורך להרוס. ממש להרוס ולהתפרע ולהסתכן.
ואיך שהוא מדבר על הכאב. כאב טוב.
ושהיא שואלת אז למה התחתנת איתה. והוא עונה כי זה היה קל...
בול פגיעה. זה נכון על יותר מדי דברים בחיים שלי.
כי זה היה קל. ומה שהיה צריך לעשות.
ושישבה לפני משפחה עם ילדה עם פיגור. וחשבתי. איזה אמיצים ויפים ומנצחים הם. יש כל מיני סוגים של יופי. הם היו יפים נורא.
ובבלגן של היציאה רק יכולתי לחשוב על איך האישה שלפני נראית בלי חלק עליון.
ורציתי נורא לספר לך את כל זה.
ושניצחתי. רוב הזמן. ושעדיין כואב.
ורציתי אותך.
לפחות עכשיו אני קרובה יותר.
וזה בצעדים ממש קטנים. שאולי רק אתה רואה. אבל בשבילי זה ענק. זה מכשולים שאני חוצה ומרחקים שאני גומעת וקליפות שאני משילה.
תודה שאתה. נשאר כאן לראות אותי ערומה.