חלמתי עליך מרדים תינוק
בחדר במלון לבן
והתעוררתי כשדמעות שוטפות את לחיי
כמו כשהלכתי לישון
אלהים היפה שלי הולכת
וטוב שכך
ואני רוצה לקחת הכל
הכלהכלהכלהכלהכלהכלהכלהכלהכלהכלהכל
לקמט כמו נייר לכדור גדול ויפה
לבעוט את זה רחוק ממני
לעזוב את חיי שנהיו לי
לעמוד מחוץ לחדר הזכוכית שנקרא החיים שלי
לצעוק בכל הכח לבעוט חזק עד שכואב
אבל הזכוכית כפולה וחד צדדית ואף אחד שבתוך המקום הזה שנקרא החיים שלי לא שומע ולא רואה את... אותי
את המפלצת שנהייתי. אולי את לרגע ראית. לרגע מציץ ומתוק ושורף. אולי אתה.
אני מטיחה את עצמי בזכוכית הכבדה
ובמקום שהיא תתנפץ
כמו שזכוכיות יודעות לעשות
אני מתנפצת
כמו שמלאכים לא יכולים.
מישהו פעם כתב לי על זכוכית שבורה.
(סליחה. באמת. זו לא את. זה לא אתה. זה רק אני. עוד רגע כבר אפשר יהיה לטאטא פה הכל במברשת גסה ולהדביק בדבק זול את השברים. קצת רואים את החיבורים בין הרסיסים של חיי. אבל לא נורא, התרגלתם)