הוא עומד שם כבר ימים. שבועות. אולי יותר. הוא הפסיק לספור. הפסיק לרצות.
כל בוקר באים אחרים. גברות, אדונים. חלקם אפילו לא מסתכלים. חלקם נעצרים. ממששים. אישה אחת עם טבעות זולות הכניסה את האצבעות שלה לפה שלו לספור שינים. אחרת שאלה למה צריך את שיער הערווה אולי יש שם כינים. אז גילחו אותו. כמה נשים סחטו את איברו, אחרות טעמו את הטעם. גם אחרים. הוא כבר לא מרגיש את כל זה. אישה אחת רזה נורא ביקשה מבעלה שידחוף לו אצבע לתחת.
אבל הם לא לקחו.
ואז באתי אני. הוא לא ראה אותי כי הוא כבר לא מסתכל. נעמדתי מולו וקראתי לו בשם שכבר החלטתי לתת לו. אחר. הוא אחר מכולם. בפעם הראשונה הוא לא שמע. אבל בפעם השניה הוא הרים את המבט. הוא רצה אותי כמו שאני רציתי אותו. כמו שלא רצה אחרת מעולם.
את צרור המטבעות נתתי לסוחר עם השיער הדביק והאצבעות הלחות. ובלי מילים, בלי לגעת, הוא הלך אחרי.
הבאתי אותו לאחוזתי. משרתים יש לי די הצורך. הוא לא משרת. ושם, בחדר אמבטיה משיש לבן עם אח מבוערת, בסכין חדה חתכתי ממנו את הבגדים הצואים והשלכתי לאש. הובלתי אותו לאמבטיה עם מים חמימים, ובספוג רך ניקיתי אותו לאט, ביסודיות, שתיפרד ממנו הזוהמה שדבקה בו מכל הידיים הממששות והחודרות, מכל לילות הבדידות ואבק של תקווה אבודה. לאט גילחתי את הזקן.
כשהוא יצא מהאמבטיה הסתכלתי איזה גבר מרשים הוא. וככה ערום ונקי ושלי, ביקשתי שישכב על הרצפה. פיזרתי את השער, הרמתי את השמלה הארוכה שלי, נתתי לו להסתכל על הרגליים השריריות שלי, על מעיין העונג שלי, ואז במשך שעה ארוכה בעלתי אותו. כן. אני בעלתי אותו. זיינתי את עצמי עליו. רכבתי עליו. שאלתי אם הוא רוצה לגעת. לקחתי את היד העדינה הזו וליטפתי לעצמי את הפנים.
הוא גמר בשקט אחרי זיון ארוך על הרצפה של חדר האמבטיה משיש לבן עם אח מבוערת.
זה ייקח ימים. אולי שבועות. עד שהוא ילמד מה התפקיד שלו בחיי. מה אני אוהבת ואיך. יש לי סבלנות. אני לא ממהרת. כי הוא ברא את הפנטזיה הזו. ואני תופרת אותה במילים.
רק שתדע. שאני עדיין לא מאמינה שאתה אמיתי. לא בגלל שאתה טוב כל כך. או רע. בגלל שאתה.
