סתיו בעיר הרחוקה הזו. אישה קוראת בסינית על הסופה המאיימת לטרוף את כולנו ואוכלת לאט אוכל משונה, איש גדול וכהה עושה התעמלות בוקר, ועובדת הרשויות המקסיקנית מעיפה עלי עלים יבשים ולכלוך כאילו היא אומרת: גברת, עוד מעט מגיעה הסופה, קומי לכי.
כבר תפרתי הרבה גופים. יותר ממה שאפשר בכלל לספור.
ואותך תפרתי אלי. בתפרים לא נספגים. ניילון קוראים לזה.
עכשיו צריך להוציא את התפרים. אבל כבר עבר כל כך הרבה זמן. איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת. רק צריך לשחרר קצת, שיהיה אפשר טיפה. אפשר לנשום? אי אפשר לנשום ככה בכלל. כמו לתת לעפיפון להתרחק קצת למעלה בשמיים.
להוציא תפרים זה כואב. ומדמם. אני יודעת. אבל זה צריך.
אז אני יושבת בעיר הרחוקה שלי עם ההיא שאומרת לי קומי לכי. ואני אומרת לה חזרה עוד רגע תראי אני צריכה להוציא תפרים תני לדמם רגע תני להביט לשמיים ולייחל לסופה המתקרבת אני מרגישה אותה באה היא באה אליי אתם כולכם גם הסינית שכבר הלכה אתם לא אשמים, הסופה הזו באה אליי.
אבל היא לא מבינה את השפה שאני מדברת בה. מחייכת אליי בחיוך שינים חסרות. אני חסרה. אולי זה טוב.