התיקון

כמו להסתכל דרך זכוכית חלבית

כמו ראי סדוק

כמו לראות את העינים שלך דרך מסך של דמעות

כמו הילדה שיושבת ליד חלון הרכבת נושפת הבל פה על החלון ומציירת באצבע הנוף משתנה הצבעים מתחלפים.

תמיד אהיה שלך.

גם כל השנים האלה.

כמו חוף. ים.

האהבה משתנה הגוונים מתחלפים. זה עכשיו מטושטש מעומעם אבל לא פחות מרגיש. חשבתי שפחות כואב אבל זה לא נכון. רק רחוק. אולי זה כמו להסתכל על שדה. חיטה. מצהיבה. בארץ אחרת. ואני. אני? אני משתדלת לנשום. לפעמים זה דוקר בקצה. 

מיכל הזכוכית שהוא חיי.

אני מנערת אותו חזק. הזכוכית חזקה יותר ממני. לפעמים בא לי שתתנפץ. רסיסי חיים פזורים על מדרכת בטון בעיר זרה. אף אחד לא ישים לב. המנקה יאסוף במטאטא גס. אסור להשליך פסולת לרחוב אולי יתנו לי קנס.

אני ממש צריכה חיבוק עכשיו (עדיין). אפשר?