לפני 7 שנים. 6 בנובמבר 2016 בשעה 3:57
רציתי לחכות לרגע הזה שבו השעון מתחלף כמו ילד שמחכה כל הלילה לסנטה ואז נרדם במתיקות חשבתי אולי אצליח להשחיל את הגוף המדמם שלי אל הפירצה הזו בזמן אולי בשבריר השניה הזה בה היקום מתכנס אל תוך עצמו אצליח למצוא לעצמי חור שחור שיכיל אותי פינה קטנה של שקט ואתבודד בדממה מוחלטת של מעל לזמן מעל למקום ארחף בלי מציאות ככה מרגישים כשמתים? מת חי או חי מת אם הייתי חוזרת בזמן לאיזה נקודה הייתי הולכת מה הייתי מתקנת היום כבר לא מתקנים קונים חדש. מתפוצץ לי הראש. אולי במיצמוץ הזה של הזמן (מה זה בכלל להזיז שעון) שבו הזמן עומד מלכת אני אפסיק לרגע לבכות.