לפני 7 שנים. 2 בדצמבר 2016 בשעה 16:30
סליחה אדון חיי שאני שוב כותבת פה הייתי חייבת
הנה. זה סוף סוף זולג ממני. הבכי דמעות מלוחות שניה אחרי שגמרתי מפושקת מול חלון פתוח לרווחה.
כל רסיס של גוף שלי עורג אליך כל פיסת עור כל פעימה כל נשימה. אתה.
כאב בלתי ממומש. רק אתה. אף פעם לא יהיה לי מספיק מזה. מהכאב הזה שהוא אתה שהוא אני שהוא אנחנו. כאב בלתי ממומש.
עד שתבוא להגשים בתוכי את הכאב הזה, אני ממרקת אותו ומשייפת אותו כמו יהלום נדיר משחיזה בדמעות ובדם ליבי עד הרגע ההוא.
היעדרך פועם בי אלפי רקיעים מתנפצים מציאות מתמוססת פיסות נשורת מליבי חורכים את הרחובות חזיון אפוקליפטי רצוא ושוב. אליך. תנועה מתמדת.