לפני 7 שנים. 21 בדצמבר 2016 בשעה 4:28
הזכרונות פוגעים בי כמו אבן קטנה שנזרקת לבאר פוגעת בקירות לפה ולשם בעיוורון מוטח פוצע בסוף צוללת עמוק לתוך המים הצלולים ומשאירה בהם אדוות קלות כמו התנועה של זה בתוך חיי מעגלים מעגלים מן המרכז ולחוץ מן הביפנוכו שלי בגלים של עונג מכאיב אני סורקת את בשר ליבי במסרקות הברזל של רסיסי הזיכרון פתיתי זיכרון נוחתים עלי ברכות מושלמת כמו שלג בעיר רחוקה וקרה ואנונימית אני מביטה בפתיתים שעל המעיל שלי כמו מביטה במשהו אחר מחוץ לחיי משהו לא אמיתי מעין הצגה שלעולם לא נכתבה מחזה שלא עלה לבמות החיים שהיו יכולים להיות
היעדרך. כבר אין פינה בי שלא מכירה את הכאב של היעדרך היעדרי. זה לתמיד יקירי.
