וראיתי שני גברים יוצאים מאיזו מסעדה. לאחד מהם היה קר (מי לובש חולצה קצרה בפברואר? אני) אז השני נתן לו את הג׳קט שלו. והריח שלו התנופף לרגע באוויר סביבם. חיה מורעבת שאני. גם חוש הריח מצטרף למזימה שחורשת סביבי. ואני מדמיינת אותו מוקף בריח של בן הזוג שלו ומתענג על הריח. ואני רגילה מבחוץ אבל נוזלת מבפנים. כי הזיכרון שלי, שהצטרף כבר מזמן למזימה שמקודם. לא מפסיק לחפש את זכרון הריח שלך. מולקולות של ריח בתוך קפסולת זיכרון. הנה, הצלחתי. ואני מתעלמת מהרחוב הסואן והמכוניות והעשן והאנשים והריחות ורק ריח הגוף שלך מתערסל בזכרון שלי. והדמיון נותן יד לזיכרון והם יוצאים לטיול מתעתע בתוך הגוף שלי. וזה בוער בי. ומבעבע. ונוזל.
ואז ברכבת הצפופה. האיש שעמדתי לידו. שהיה כל כך דומה לך, איך יתכן? הוא ישב אני עמדתי. האגודלים. השערות על החזה. רוחב הכתפיים. הירכיים. משהו בזווית של האף. עור הפנים. הזקן. חלקיק מהמבט. אתה פי אלף יפה ממנו. ושוב הזכרון מסתלסל בתוכי כמו אד על פני מי הדמיון. אני נמסה כל תזוזה של הרכבת אני מנצלת כדי להיצמד אליו, עד שהיד שלו נוגעת בירך שלי. ואני רגילה מבחוץ ונואשת מבפנים. בוהה במפתח החולצה שלו. מי שישב לידו קם. מתיישבת. הירך שלי צמודה לירך שלו זה חורך אותי ואני מפסיקה לנשום. לחלוטין. הלב דוהר. הרכבת עוצרת. הוא מתכונן לקום. אני רוצה למשוך בכנף בגדו. להתחנן שיסתובב. ושזה יהיה אתה.
*****
ממשיכה להסתובב ברחובה של עיר הלומת זכרון ונואשת. נאבקת לשווא במזימה של הדמיון. ניצחוני בניי.
