תמונה ראשונה.
אני פותחת את כל המנעולים ונותנת לכולן לצאת. כל המפלצות. עומדת במרכז המעגל ונותנת להן להריח להתקרב. הן כבר לא מאיימות עלי. הן לא שורטות יותר לא נושכות בי עד זוב דם. פתאום נזכרת בסנאי שראיתי היום בפארק.
תמונה שניה.
אוספת חיצים. אחד אחד נועצת אותם בתוכי. החיצים שפעם רק מגעם בידי היה צורב וחותך. ואם ננעץ בי אחד, הצווחה שלי היתה מנענעת את אמות הסיפים. נועצת עוד אחד מוכר וכואב במיוחד. אף טיפת דם לא זולגת ממני כשאני שולפת אותם החוצה.
תמינה שלישית.
גוררת את גופי המותש אל מרתף העינויים. זה חייב לעבוד. מנסה למצוא וריד בחושך דוקרת על עיוור כמו בהחייאה רק שאנחנו הפוך מהחייאה. מזרימה את הרעל הכי חומצי ישר לוריד במיומנות של מכורה. אבל
ליבי לא נעצר. לא עומד מלכת. הנשימה לא נחרכת בי ולא נעתקת. אני. אפילו. מחייכת.
תמונה רביעית.
זה לא אותך שאני מאבדת בשנית. אלא אותי. שוב.
זה כבר לא כואב
אבל
זה
גם
כבר
לא
ממש
חי.
תמונה חמישית.
קר לי ואני ערומה ולא ממש בטוחה איפה אני עכשיו.
סוף.