אותה רצפת העץ הערומה, אותן רגליים יחפות.
הגעתי לדירה הזו חצי שיכורה והרבה מרוסקת. (איך העזתי אז להשתכר? כמה רע היה) רגע לפני שכולם הגיעו ונכנס הבלגן שקוראים לו חיי, עשיתי את הדבר היחיד שהיה נראה לי הגיוני. התפשטתי מול החלון אל הרחוב הסואן, נשכבתי על הרצפה החשופה, גוף על עץ מהוקצע, וצילמתי לך אותי. אותי כמו מה שהייתי אז. אפילו פרסמתי תמונה בכלוב, לפני כמעט שנה. זוכר את התמונה?
מה אני היום? אמרת ברזל מלוטש. פעם הייתי ברזל, לא יודעת אם זה מה שאני רוצה היום.
למדתי מה מכאיב לי ומה שורט אותי בפצע שלא מחלים. למדתי להבחין בין כאב מענג שמשאיר סימנים בגוף, לבין הכאב ההוא המשתק שלעולם אי אפשר לקלף אותו מהנפש. לא סיימתי ללמוד. אני עוד נחבטת מדי פעם. אבל פחות.
בהרבה כאב וכמו לתלוש רקמה חיה, השלתי מעלי שריון, וכמו נשל של נחש אני כבר לא זקוקה לו יותר. תמורתו קיבלתי שריון אחר, שמאפשר לי לכאוב ולגעת ומגן עלי בצורה הרבה יותר מדויקת. ברזל מלוטש? יתכן.
