התיקון

עיני הזגוגות טחות מראות את היופי שסביבי. אני כל כך מתאמצת לא לבכות או שכבר נגמר לי הלבכות כמו שנגמר לי היחד. כל נשימה היא מאמץ לאדם על סף טביעה. 

הייתי על שפת אגם היום. מכירים את זה שמנסים להחזיק חול של ים והגלים אוספים איתם את החול מבין האצבעות והאחיזה נעלמת? ככה מרגישים לי חיי. מתפורר. לא משיכה גסה של החוטים, אלא התפוררות עדינה ואיטית כמעט בלתי מורגשת. ואז פתאום כבר אין שם כלום. שם, בתוכי. 

או כמו. לא זכרתי שעשו לי ניתוח, רק מתעוררת לתוך אדי ההרדמה עם צלקת לאורך הגוף בתפרים עדינים ובפנים כבר לא נמצא מה שהיה.

איבוד קמה לתחיה ומתעוררת לתוך חיי. אני איבוד.