גורה מפוחדת ונטושה שכמוני. לביאה פצועה ומצולקות. צלקות שעשיתי לעצמי. כל נשימה כואבת. הקול שלך העינים החיבוק השפתיים האגן ההצלפות.כל נשימה, אתה מבין? איך אפשר לחיות ככה? אז אני מנסה לרוץ. לברוח. יש דלת לחדר הזה ואני מנסה להגיע אליה בשארית כוחותי. זה מרגיש כמו שעוד רגע אגיע ואני מושיטה יד לידית ופתאום אני נופלת ומגלה שאני כבולה בשלשלאות שמחוברות מהקיר לרגליים שלי ברזל כבד ומטונף לא זוכרת מי חיבר אותי לזה או מתי ואיך בכלל הצלחתי לרוץ כשזה מחובר לרגליים שלי. מותשת, כואבת אני אצנח לרצפה פסע לפני הדלת. אחר כך אאסוף את השלשלאות בידיים הקטנות שלי ואחזור להצטנף בפינה. השלשלאות יהיו לי מיטה או כרית, הן יהיו לי בית. עד הפעם הבאה שאנסה לברוח ולשכוח מהן.
אם לפחות היית משאיר לי חולצה שלך שלבשת יום שלם, או טוב מכך-תחתונים. שיהיה לי מה להסניף בשעות הארוכות שאני מחכה לך מוטלת ערומה בפינת החדר הנטוש.
ניסיתי להאכיל את עצמי בפירורי אהבתך, אבל אני לא יודעת שובע. החיה שבי כבר מרגישה שהלכת. ושלא תבוא. רק רסיסים מדמותך עוד מהדהדים בי. וגם הם יישכחו עם הזמן. אבל בגוף אני זוכרת, בגוף אני מבינה.
ואולי זו בעצם אני שנטשתי. את עצמי. מפוחדת וכאובה. מי יציל אותי מעצמי. אני מכאיבה לעצמי יותר ממה שאתם אי פעם תוכלו להכאיב לי. ועכשיו גם להיות עם אחרים כבר לא עוזר. עוד גבר לכבוש עוד גבר לזרוק. שעוד אחד יגיד לי איזה גוף יפה יש לך אבל הוא בעצם רק רוצה לתקוע את הזין שלו עמוק בתוכי לא באמת אכפת לו איזה גוף יש לי. שיגידו לי איזה זיון מדהים אני זה מרגיע לרגע ואחר כך מעורר בי בחילה. אפילו הריח כבר בלתי נסבל. כבר לא מסוגלת להתנשק. חיבוק כבר מזמן לא. אני נהיית קהת חושים לכל זה. זונה אמיתית.
אני רוצה לשים את הלב שלי בכיס. ואז לסגור את הכיס ולשכוח ממנו. כיס-לב. כסלו. חודש טוב.
