אחרי משמרת. לפעמים אני מגיעה רק בקושי הביתה הגוף רוצה מיטה וחושך ושקט. מקלחת. יש לי מין טקס כזה- אני פושטת בגדים מול הראי כמו מקלפת מעלי את עומס השעות שחלפו ונכנסת למיטה ערומה ומתמסרת לסדינים. הגוף מצטמרר בנסיון אחרון לאחוז בחיים לפני שאני שוקעת. לפעמים אני ממש חייבת לגמור לפני. ואז הגוף קורס. אל תוך ניתוק מוחלט. כמו לישון בקבר, או ברחם.
אני צוללת לתוך שינה ויודעת שבעוד כמה שעות תגיע. לבקשתך אלך לישון עם הזנב היפהפה שלי. ורק איתו. אשאיר לך מפתח מתחת לשטיחון הרגליים. אולי תכנס בשקט ותסתכל עלי ישנה. אני יפה לך? אני מדמיינת להתעורר למגע חבלים נכרכים על פרקי ידי. הלומת עייפות ושינה וימים הפוכים של 24 שעות אדרנלין. הגוף מנסה להתפנק עוד רגע אבל לתוכי חודרת תודעת החבלים, הכרה שאני עקודה. לך. יתכן שבתגובה בלתי נשלטת מהירה אנסה להתנגד אבל לא באמת. ההתרככות שלי אל תוך החבלים, ההתמסרות שלי אליהם היא מושלמת מתוך ענן מעורפל שעל הגבול שבין ערות לשינה. אתה תקרע ממני את השמיכות הגוף מצטמרר ויצנטף בנסיון להשיג את רחמיך ידים גדולות וחמות יצליפו ויחפנו ויעסו וישסו ויצבטו ויגעו ויחדרו. אין פה שום מקום לרחמים. רק לידים חמות שיחדרו אותי במיטה הסתורה מתוך רגעי שלמות ושקט עקודה ונתונה לך ואני לא אדע אם חלום הוא, או מציאות.