לפני 6 שנים. 28 בדצמבר 2017 בשעה 19:56
בקיץ ההוא של גיל 15. קיץ מטלטל ומתיש ומרגש. אנשים קרובים נפלו בקרבות המדממים על המולדת ואנחנו ניסינו להלך בין טיפות השכול, ואני אז הייתי מאוהבת.
אולי תמיד שנאתי את עצמי ככה. בקיץ ההוא הפסקתי לאכול. מעדן אחד ליום, או עגבניה. המחזור פסק לי. לא ראיתי שאני רזה, בשנאה העצמית הזו שום דבר אף פעם לא מספיק.
גם אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכרת את המילים בשיחת הטלפון ההיא מנועה. היא לא היתה חברה כל כך קרובה אבל כנראה היתה היחידה שהיה לה אומץ. בשיחה הזו גיליתי שיש מישהו שרואה אותי. ממש ממש רואה. ורואה שמשהו אצלי לגמרי לא בסדר. ולא מוותר לי אפילו אם אני ויתרתי על עצמי.
לא שהתחלתי לאכול מאז השיחה ההיא. אבל היא נחקקה בי כאבן דרך.
חלפו שנים. שום דבר לא בסדר, ואין לי עוד נועה כזו. על מה אני מוותרת הפעם.
