תמונה.
גוף גברי גדול ובוטח שוכב. חצי ישיבה כזו. עסוק באיזה עניין בטלפון הנייד, יד ימין. פנים מרוכזות עינים בוחנות בנסיון להשיג שלמות, כרגיל. המבט עוד לא מרוצה. יד שמאל, מונחת בנונשלנטיות, בלי משים, על הגוף המתרפק שערום שם. מבט נוסף מגלה שאין פה נונשלנטיות. הביטו אל האצבעות איך הן חופנות שד. תנועה זעירה שאותה לא תוכלו לראות בחד מימד הזה, תנועה שמכה גלים בגוף הערום שליד. הרגל מעט מפושקת בכפיפה כך שאפשר לראות את זכרותו חשופה לצילום, כמעט אפשר להרגיש שעד לפני רגע אברו היה מוקף בחמימות פיה. תנוחת הגוף וזווית הרגל נינוחה כל כך במין אדנות שלא צריך לשים סוגריים בצד השם כדי להבין את משחק התפקידים פה. והיא, מונחת בחיקו. כמה טבעי לה שם. ממוסגרת בזרוע הגדולה ונתונה לחסדיו, בגוף עגול חלק וקרוב, שמתהדק בנזקקות אל הגדול החם הזה שליד. מסורה ומתמסרת. נמסרת. ההתמסרות היא תנועה של הנפש, ובגוף היא נסיון להתקרב ולגעת בו בכמה שיותר סיבי עצב. לספוג כמה שיותר ממנו דרך שטח פנים הכי גדול שאפשרי. הלחי, החזה, הבטן, הרגליים. היא מציירת את מיתאר גופו בגופה. חדי העין יראו את המקום בו מתחברות רגליה והישבנים מתכנסים. אפשר רק לדמיין את מה שנרמז שם בין הקימורים. ומי מכם שיכול להרגיש מעבר למילים, לא זקוק לרמז ומרגיש ודאי את חום גופה. פעימותיה. ואם זה לא קסם, אז מה כן.