כמעט סוף של יום עוד נשארו כמה זנבות ואולי ארוחה לילית דלת קלוריות כי בכל זאת הגזרה וזה. אבל עכשיו ממש הדוד כבר דולק שעה והמים התחממו (בעולם האמיתי יש שיקולים כאלה). אז היא פושטת שמלה שהיתה מאוד מחמיאה היום ותחתוני תחרה שחורים כי לפעמים גם בעולם האמיתי יש משהו סקסי. מים חמים חמים. היא סוקרת את הגוף. הבטן לפני כמה חודשים היתה הרבה יותר שרירית צריך לחזור להתאמן. היא עדיין מידה 36. היום יש זמן. זאת אומרת לא צריך להגזים זמן, כן? הכוונה שהיום זה לא מקלחת-בזק-חמש-דקות לשטוף את היום שעבר או לפתוח יום חדש מינימום הנדרש כדי להרטיב לסבן להמשיך. כי רוב החיים הם כאלה. להרטיב לסבן להמשיך. לאן ממשיכים מפה. אה, אז היום יש קצת יותר זמן. יש קולות מבחוץ מישהו מדבר אליה. הם לא מבינים שפה, הרגע, ברבע שעה הקרובה, היא בונה לה מקדש. והיא אלילה. אלוהימה. והיא תסגוד לעצמה כמו שרק היא יכולה. אז נכון שזו סתם מקלחת וסתם יום וגם היא סתם. אבל עכשיו זה מקדש.
חופפת שיער. בוחנת את שיער הערווה. היא לא עשתה עם זה כלום מאז שההוא גילח אותה. הופה, עכשיו נהנים פה, זה לא הזמן לזכרונות צורבים. אולי להנות לא המילה המתאימה, בואי נדייק. כך היא משוחחת עם עצמה. המילה היא: נחמה. והיא נזכרת במקלחות שחלקה עם אחרים וצצה אליה הבנה שאמנם היא מעין תינוקת שנולדה לתוך הבדסמ הזה אבל בעצם העולם הוא לא ככה. אחרי שהשיער חפוף (כי בכל זאת אנחנו בעולם האמיתי) היא מתיישבת. אוספת צעצועי אמבטיה סוררים וואלה זה הכי לא סקסי אבל היום זה לא משנה כי אף אחד לא מסתכל. אף אחד לא רואה את הקפלים, את הרופס, היא חושבת שהוא פעם ראה אותה בדיוק ככה ואמר שהיא יפה. מפשקת. מכוונת את הזרם ואת חמימות המים. צריך לדייק, הזדמנות כזאת לא נקרית לעיתים תכופות. יש בזה משהו כמעט טכני. חדור מטרה. תוך כדי העניין מטיילות בה מחשבות על ענינים אחרים. היא מסיטה את הזרם ושוב. היא כבר מכירה את איך שזה נבנה בה ושצריך עוד קצת ושוב ולעצור ואז. ועוד פעם. היום אפשר.
איך זה מוזר שכשמישהו אחר נוגע בה, צובט, לש, מעסה, חודר, זה מעורר בה כאלה גלי כמיהה וחשק. וכשהיא נוגעת בדיוק באותם המקומות והדיוק באותו האופן, אז לא. ממש לא. הכל נסיבתי. הצורך הגוף האהבה.
ובכל זאת מדי פעם היא מנסה לגעת בעצמה ומגלה את מה שהיא כבר יודעת. אתה מה שהיא פאקינג כל כך חסרה. מסתכלת על האזור שכבר התאדם והתנפח מגירוי המים החמים ותוהה אם זה יפה. פעם היא צילמה את זה ואפילו פירסמה פה בבלוג. רק לרגע. תוך כדי היא מרגישה את הגל שמתחיל לפעום ויש בה איזו תחושת הקלה שתיכף כל זה יסתיים פתאום זה מרגיש כמו מטלה. מכווצת רגליים ומביטה בזה הפועם הגדוש ששולח בה זרמים והנה עוד רגע מגיע הסף הזה שנפרץ בשבריר שניה ואז בדיוק היא רוצה להשמיע מין קול גרוני כזה ללא הברות כמו חיה פצועה נהמה אדירה שבוקעת מבית החזה איפה שהלב נדחס ושם בדיוק כואב לה כל כך. בשניה הבאה המקדש מתפורר ונהיה לאבק צריך לצאת מהמקלחת לנגב את הבלונד הארוך ולצאת אחרי שהגוף יפסיק לרעוד.
