זוכרת אתמול בלילה בפיג׳מה לבד במיטה. לא זוכרת מה התחיל את התנועה הזו בגוף. אה, הנה נזכרתי. זה היה האוויר הקריר שחדר לנחיריי בשאיפה ההיא העמוקה. ואז להחזיק את האוויר בפנים כמו כלא. כמו כלוב. ניתן כך לשמוע בבהירות את פעימות הלב. לשחרר בנשיפה, כמו כישלון. החזה הנמתח בשאיפת האוויר, הפטמות מתחככות בחולצת טי שירט בלתי-סקסית. הרגליים צמודות צמודות אחת לשניה שלא יהיה אפילו ספק. ובין הברכיים כלואות כפות הידים כי אין בנמצא מי שיאזוק. וככה. נושמת ונושפת ומתחככת. כפות הרגליים שגם הן צמודות כאלה כדי לא להשאיר פתח לספק, מתחילות להשתולל בתנועות טירוף. האגן, שמהודק בין הירכיים, בתנועות מזעריות של ספק מעגל ספק הדיפה. נשימה-חיכוך-טירוף-מעגל. לפתע בזווית העין לחלוחית. אני בוכה? מבולבלת הלומה וכואבת. ובוכה.
לא לבקש לא לרצות לא לתת את הלב את בכלל מסוגלת לא לקוות לשכוח לשכוח לשכוח לעזוב ידיים ו ל י פ ו ל אל תוך העולם האפור הזה שמעולם לא מצאת בו את מקומך. איזה ימים קשים הם אלו, תמהתי.
(ואת המילים שרציתי לכתוב לא כתבתי.)