היא משחזרת. אולי היא משחיזה. מה בעצם מושחז פה.
הכיסא המודרני מפלסטיק וקר לה כי היא ערומה. הוא אומר שלא נורא והוא לבוש. היא נורא מתביישת. כי היא ערומה. אולי הוא נהנה מהערום שלה או מהמבוכה. והוא לבוש. הוא ישים לה כובע על הראש, אולי זה פריט לבוש אבל היא עדיין ערומה. והוא עדיין לבוש. זה גורם לה להרגיש מגוחכת אז עכשיו היא גם מתביישת וגם מטופשת. היא קשורה לכיסא ואין לה איפה להתחבא, ערומה. אולי הוא לא יודע שהיא באמת באמת מתביישת. הכתפיים משוכות אחורה והשדיים באוויר החדר הקריר. הרגליים בפישוק אחוזות ברגלי הכיסא. הוא מתיישב מולה. והוא לבוש. הוא לא ממש נוגע בה, בכל אופן לא באופן שהיא משוועת אליו כרגע. היא זקוקה למגע חזק וגדול ועוטף שיחביא את הערום שלה. כי היא ערומה והוא לבוש. והוא לא מתבייש גם כשהוא ערום. מבט מגחך בעינים כשהוא סוקר את הבטן שלה ומצביע. מילים מגכיחות. יש בכלל מילה כזו מגכיחות. היא זקוקה למגע חופן, מנחם, משכנע. המבט שלו לבוש ספקנות ואולי אי שביעות רצון. ואולי זה רק בראש שלה.שתי אצבעות נשלחות לפטמה אבל זה לא מעביר בה את הגלים האלה המוכרים. היא צריכה את זה קרוב וחם, וקר לה על הכיסא והיא ערומה. עכשיו עינים פולשות לתוכה ואחר כך גם האצבעות. מפשקות מביטות בוחנות. על מה הוא מסתכל שם וכמה נורא היא נראית עכשיו. עכשיו הוא עומד מולה, והצוואר שלה נמתח. כשהאצבעות שלו בתוכה היא מנסה להתקרב אליו כדי להתחבא טיפה כדי להיצמד כי אולי זה בדיוק מה שהלך לה לאיבוד.
ובעצם, היא יכולה לשחרר את הידים בקלות. היא יכולה לקום היא יכולה להתלבש היא יכולה לנוס על נפשה. אבל היא לא.
איך מסבירים דבר כזה? את המילים האלה היא לא יודעת להגיד. אחר כך היא תכתוב ותעכל את הרגעים ותבין שאולי. בשביל לתת את עצמה ככה ערומה, מפושקת, חשופה, פגיעה כל כך. היא צריכה להרגיש קודם נורא נורא קרוב. ומוגן. ובטוח. ו אהוב.
קליפות.
