קיבלת מכשיר חדש. תתחדש. אתה מסוקרן וחסר סבלנות לפתוח את האריזה ולגלות את כל הפונקציות המסעירות במכשיר הזה. הסוכן שנתן לך אותו הבטיח... ובכן, הבטיח. אתה מנסה להיזכר במילותיו המדויקות אבל כרגע רק נזכר בתחושות שהמילים שלו עוררו בך. בזקפה שהחלה להתעורר כשהוא תיאר את היכולות האוראליות.
העטיפה, ממוצעת. לא המושכת ביותר שראית אבל בהחלט מצודדת. קווים פשוטים ונקיים, לא מצועצעת. אתה מכניס אותה לחדר ומסיר את הניירות המרשרשים. טוב, מדובר במכשיר, אין לו התנגדות להתפשט. או שאולי לא?
בתוך ההתלהבות אתה נזכר שלא נתקלת בהוראות הפעלה. מחפש בניילונים ובעטיפות. אין. שיט, תסנן. בטח שכחתי לבקש את ההוראות מהסוכן החמקמק ההוא. משהו בו היה נראה לך מוזר, לא אמין. אתה מסובב את המכשיר, מנסה למצוא כפתורי הפעלה. כפתור ON/OFF, כפתור העברה לרטט ואולי כפתור לעוצמה. כלום. כבר היו לך מכשירים דומים, דגם קצת שונה, שנת ייצור אחרת, גודל אחר. אתה מתלבט ומנסה קצת מכל מה שעשית בעבר ומקלל בראש שלא חיפשת את ההוראות לפני שפתחת. עכשיו כבר אי אפשר להחליף.
אז אין הוראות הפעלה. זה בניד קל של העין. בתנועה בלתי נראית של מותן או ירך. באוויר הנשאף בדממה. במשיכה של כפות הידיים. באופן שבו הרגליים נפתחות. בשפתיים. בגוף. רק בגוף אני יודעת לדבר.
