התיקון

בתוך הגוף שלי מתחוללת סערה. בעין הסערה נמצאת מין תהום פעורה כזו. ימים כאלה שהעמידה על שפת התהום הזו מענגת ומכאיבה. כמו הר געש על סף התפרצות ושבילי לבה רותחת מתחילים לזלוג ממני. כמו נחיל נמלי אש בלתי נראות זוחלות מתחת לעורי. ואני גומרת ומייד רוצה עוד. אוכלת ומייד שוב רעבה. יש רגעים שאני נותנת לזה להשתלט עלי. להזדקקות הנואשת הזו. רגעים כמו, כשהיד שלך על הפטמה שלי. או כמו, בתנועת החיכוך הזה של גוף בגוף רוצה לבקוע. או. כמו. רוצה לפשק רגליים באור רך ולתת לך להסתכל אל המקום הזה שנובע ממני ומטריף אותי. רוצה לתת לאצבעות שלך לסחוט ממני את רעידת האדמה הזו. הגב יתקמר והגוף שלי יתחנן למגע. הרגליים יתהדקו הנשימה תתקצר. 

יש דברים שאי אפשר לתאר במילים. יש סערות שאי אפשר לנצח. אני כל כך רוצה לתת את זה. אני רוצה להיות מסוגלת. בכוח, בכאב, בעונג. תיקח?