אנחנו שוכבים יחד. אתם מסנווצ׳ים אותי. בנקודה הזו כבר הספקנו די הרבה והייתי בטוחה שהרוב מאחורינו. כמה טעיתי.
הרעב שבבטן התחתונה שלי גואה כשאת מלפפת את הרגליים החטובות שלך סביבי. מהדקת אותי וכמה שלא ניסיתי להשתחרר, היית חזקה ממני. והכל נמס ממני, ההתנגדות, האחיזה הזו של הלסת. הכוח בכתפיים. הכל מופשט ממני. וזה בנימים קטנים של רגש.
את מדברת עלי איתו. אתם חולקים דעות על הנזקקות הזו שלי. על הרעב הזה שלי. זה משעשע אתכם ואתם משחקים בי. אבל אין פה מרחק. אנחנו בטווח אפס ולא רק בגוף. הגוף הוא רק סמל. הטווח הוא אפס גם התחושה שאתם שם בשבילי. שומרים עלי. רואים אותי בדיוק ככה. שאני הצעצוע הכי יקר בקופסא שלכם. ההרגשה הזו ממכרת. ומאפשרת. מאפשרת להשיל את הגלימה. לחשוף את התוך הפגיע הזה שלי מולכם.
אני פוקחת את העינים ורואה את האצבעות המטופחות האלה סוחטות את הפטמה שלי. מועכות צובטות מפליקות. אני מסתכלת עליך בפליאה. והדבר הכי טבעי זה לומר: תודה. זה לא דרש ממני שום מאמץ. זה הרגיש שייך כל כך. תודה שנתת לי להתפרק ככה. תודה ששמרת עלי כשאני נלחמת בהגנות שלי שנופלות אחת אחת.
ומהצד השני הוא. עוד אכתוב עליו בנפרד. אבל ברגע ההוא טבעתי בתוך העינים שלו. האצבע שלו בפה שלי ואני יונקת אותו כשאת מכאיבה לי ואני גונחת אל תוך העינים שלו ויודעת שהכל בסדר. ממש ממש בסדר. אני מוגנת. ואתם מדברים עלי ואיתי וסוחטים ממני גניחות ואנקות ואני מטפטפת על המיטה והגוף שלי בוער. בצורך הזה שמתפקע בי אני מנסה לפשק את הרגליים ולחשוף את עצמי, אבל את מותחת את זה עד הקצה ומעבר. השליטה שלך בצורך שלי. היכולת להגביר ולהדק ואז ללטף ולשחרר טיפה. המינון המדויק. כמו לזקק חומר מתוך גלם. שם, בין הרגליים המהודקות שלך. בין האצבעות המדויקות שלך. בין המבטים שלו אליך. בשפתיים שלכם. במילים שלכם. ביניכם כמו פנינה בתוך צדף, עם התוך הרך הזה הפגיע שלי משייט ביניכם. להקה. כמה יופי
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=51260
