א. והיה לה שיער בהיר וארוך. כזה בהיר, שהוא היה בצבע של שיבולת ואם היתה שמש הוא היה זוהר באלף גוונים. כזה ארוך שהיה כמעט לגמרי מסתיר את השדיים הילדותיים שלה, אפילו שהיא מזמן כבר לא ילדה.
כזה ארוך שכשהוא זיין אותה ככה כמו כלבה, היה לו נוח להחזיק לה בשיער ולמשוך אותה אליו.
ב. אבל היא מעולם לא פיזרה אותו ככה. בשמש. ולא בשום מקום. אסוף ועטוף כמו סוד. כמו כל הסודות שהיא עוטפת. ואוספת. כמו הגוף. כמו האהבה. כמו
החלומות.
ג. בלילה היה שקט כזה כשכולם ישנו ונשימות קטנות ריחפו באוויר הלילה והיה לה קצת קר. בשקט הזה החשוך, המושאל, היא מצליחה קצת לגנוב. לגנוב רגעים של-אף-אחד. רגעים נטולי כאב. ואחרי המקלחת בלילה ההוא של אתמול ככל האתמולים. ואחרי שחפפה שיער. וניגבה במגבת הבהירה עם ריח של מקום אחר. וסרקה את הארוך הבהיר.
ד. בראש שמוט מעל האסלה במספריים ילדותיות קטנות. הצליל של להב המספריים חותך את השיער נשמע לה כמו איום. האין-רעש שקצוות השיער שלה משמיעות במפגש עם מי האפסיים. עוד אחת. בחלומות היא גוזרת עוד ועוד עד האזניים עד הקרקפת ואפילו שזה בהיר וזהוב כמו שיבולת שכולם ייראו את הטירוף שנגזר עליה ואולי יהיה לה ככה שקט לרגע.
ה. אולי כמו דלילה. או כמו שמשון. וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ; וַתָּחֶל, לְעַנּוֹתוֹ, וַיָּסַר כֹּחוֹ, מֵעָלָיו.
ו. אבל את החלומות היא עוטפת. השיער הגזוז כבר שוב אסוף ועטוף. כמו החלומות.