וברגע של שפיות זמנית, היא מנסה לחשוב מה זה היה לה. וכל המילים הפומפוזיות האלה של להתפרק ולהתרסק ולהתמסר. על הטיותיהן השונות. מה כל זה. מציאות או אשליה. עדיף לחשוב שזו אשליה.
עם זאת, יש דברים מציאותיים. החרדה ששוכנת לה בגרון מדי לילה. לתוכה נדחס הגוף כולו. הצורך הזה, שאותו היא מצליחה לגמד לכדי צל, לכדי רמז. קשה להגדיר מהו הצורך, אולי ביקום מקביל קוראים לו חיבוק. למשל הבוקר, עת התעוררה בשעה סבירה אך לא מוקדמת בעוד שאר בני הבית צוהלים. גופה היה נוקשה מעט מארועי יום קודם והתחשק לה לקום, כך (לא מסורקת-לא מאופרת-לא מושכת) בדיוק כפי שהיא, בעינים מצומצמות של התעוררות בלתי דחופה, ולהיאסף לתוך חיבוק שאינו דורש, שאינו על תנאי, שהוא עוטף ומנחם ונותן לה להתחבא עוד רגע מהעולם ולהקשיב לפעימות הלב שמנגד.
יא אלהים כמה שהיא מתגעגעת. והאם עוד אפשר להתלבט בין מציאות או אשליה. ומה היא היתה נותנת בעבור עוד רגע אחד. אשליה.
