עוד רגע..

למה את לא כותבת יותר? אתם שואלים אותי כאן כל כך הרבה.

לקחתי הפסקה, יצאתי לרפא את עצמי, שוב.
הלכתי למסע קצר עם עצמי להבין איך אני מחלימה מהצורך שלי והכמיהה שלי לגבר שיסטור לי, יחנוק, יצווה, יכאיב, ישפיל.
במסע שלי יצאתי להכיר את עצמי שוב, להיות כמוהם, כמו כל אלא שיכולים להנות מחיבוקים ונשיקות,
שנהנים במקלחת משותפת מלאה באדים שמשאירים חלקים של אהבה מפוזרים לאורך כל הבית בטיפות המים שנופלות בדרך לחדר.

חיפשתי להנות מהדברים הקטנים שעושים להם אושר, מהיד שלו שעושה לי נעים שאני מנסה לישון
כשאני יודעת שהוא מסתכל עליי בעיינים גדולות ומלאות אהבה וחום ולעולם לא יפגעו בי.
חיפשתי להנות מלעשות אהבה עדינה, אהבה אחרת, כזאת שעוטפת פיזית ומעיפה פרפרים ופרחים סביבנו, כזאת שהמקצב שלה אחר איטי, יש לו זמן..
כזאת שממלאה אותך באושר כל פעם שאתה מסתכל במראה כי יש לך את מה שהיה חסר בך והוא מפצה על הכל,
כזאת אהבה שגורמת לך לרצות לשמור אמונים ולא להסתכל לצדדים או לחפש משהו אחר כי את הכי טוב כבר מצאתי, מה יש לי לבדוק ?
כזאת אהבה רציתי לי, לא כדי לאהוב את זה אני יודעת שאני לא ממש יכולה, אלא כדי להחלים, יצאתי לרפא את עצמי.

אז גייסתי שוב כל טיפת וניליות שאין בי ויצאתי החוצה, ניסיתי באמת שניסיתי להנות, באמת שניסיתי להנות מנשיקות עדינות בצוואר,
ניסיתי להנות מהחיוכים וה"מאמי כואב לך? מאמי אני נכנס את בסדר?" ניסיתי להתענג מהאורגזמות הקטנות, העדינות, המזוייפות, בחיי שניסיתי.

אבל לא הצלחתי.

זה לא ריפא אותי, הצלקות שלי עדיין כאן, מי שאני עדיין כאן, הגוף שלי עדיין כאן.
אני לא יכולה לרפא את מי שאני,
ולמה אני צריכה בעצם ? ולמה אתם צריכים ?

#וניליות זה אוברייטד.

קצת מסקנות ותובנות על גברים ונילים:(מבוסס על סיפורים אמיתים שלי ושל חברות שלי)
1.זה לא מגניב בכלל לעשות סקס בוקר אחרי שישנתם מחובקים ולנהל שיחה, צחצח שיניים. ולמה בכלל אנשים מדברים תוך כדי ?
2. "לא אתה לא מכאיב לי, תפסיק לשאול אם אתה מכאיב לי, אם היה לי כואב הייתי אומרת!" או שלא.. :)
3. "לא אני לא רוצה לדבר על הדברים" - הצורך שלהם לדבר על כל דבר !
4.מסיימים לשכב. "מאמי תכיני לנו משהו לאכול" - מאמי.. אם אני מצליחה לקום מהמיטה אחרי סקס איתך אתה לא שווה שאכין בשבילך אוכל.
5. זה שאתה עושה אנאלי לא אומר שאתה קינקי.
6.זה שאתה אוהב רימינג ולא יודעת איך קוראים לזה, עדיין לא אומר שאתה קינקי.
7. נכנסים למיטה, מתפשטים, ואז עוצרים, מדברים, שוב מדברים.. כל הזמן מדברים, אצטט לך את יודלה מסקימולימון " הלו, באת לזיין או באת לזיין את השכל?"

8." אני אוהב אותך" שיט, לא כזאת אהבה אני רוצה

#לא חוזרת לשם יותר בחיים ! עד הפעם הבאה שאחזור כנראה,
עד הפעם הזאת אני אהיה שוב אני, אני אהיה כאן.
יולי.

אז אולי אני אצליח בחיים גם אם אעשה סטוצים , יותר מידי זמן בלי מתחיל להשפיע על התפקוד שלי ☹️   מה בקשתי? גבר שגם יהיה דומננטי וגם יראה טוב

כלום לא אמיתי, הכל מזוייף

אנשים משקרים על עצמם,כלפי עצמם.. 

שולטים עם תסביכי ילדות.. אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.

ואז מגיע השלב שבו אני שואלת למה לי ?

אם הכל לא אמיתי אז למה להשאר כאן.. 

אולי אלך למצוא משהו נורמלי עד שיהיה כאן משהו אמיתי

האם בדרך החיים שבחרנו הרצונות שלנו מתנגשים יחד עם המציאות שלנו..

ומה קורה כשהמציאות אינה נוראית, אלא מלאה בכל מה שרצינו וקווינו, ומה קורה כשלא?

תהיות לגבי המציאות שבתוכה אני עם הבטן על המיטה הרגליים על הריצפה, ומחכה שיכאב לי,מחכה להרגיש את היד הקשה על הטוסיק המאדים שלי..רגעי הפחד לפני ההצלפה והעונג שאחריה.

המציאות שבתוכה אני מוצאת גירוי מכל מה שמלכלך אותי ואז מנקה אותי שוב כשהכל מסתיים.

הכוח שאני שואבת מלהתמסר לגבר חזק, העוצמה שמגיעה כשזקוקים לי ומשתוקקים לי.

הריקנות שמגיעה כשאת נשארת לבד ויש שקט,וכל מה שאת שומעת זה את המחשבות שלך שמספרות לך כל מה שאת יודעת, ומה אני יודעת אתם שואלים אותי ? 

את זה אגלה רק אחרי שאספר לי בפני עצמי..

עד הפעם הבאה

תהיות בשעת לילה מאוחרת..

ההגיון חזק ובריא.. הוא יציב ושם אותנו על הקרקע

הוא מפקס ומייצב ומשאיר אותנו חזקים אל מול כל הלא נודע.

אבל למה אנחנו מפחדים מהלא נודע ?

הפרטים הטכניים, החיצוניים, הגיל, הגובהה 

האם הם  שווי ערך לקסם המסתורי ולהתרגשות האופפת אותנו , בדרך אל המסע היפה של שני אנשים במחוזות השליטה ..

להשתחרר, להתמסר הכמיהה או הבחירה הטהורה להיות מה שעושה לך טוב להיות, שייכת למישהו אחר.

אם זה בסדר שזו המחשבה הכמוסה שלי את זה נבחן פעם אחרת, כרגע תהיה נוספת עוברת לי בראש..

עד כמה רחוק אגיע ואפרוץ מוסכמות למען התשוקות הכי גדולות שלי?

את זה בוודאי אדע בהמשך..

אז דמיינו את חיי כבועה..

הבועה גדולה ויש בה מקום, היא נוחה לי ונעימה לי..

והשולט שממזמן הפך ספק שולט ספק מאהב

והכל מאוד אמוציונאלי ואמיתי, ולמעשה כל מה שיכולתי לבקש.

ואז זה מגיע, הגיע הרגע והבועה התפוצצה,

ובעולם האמיתי, אף אחד לא מגן עליי, אף אחד לא שומר שלא יקרה לי משהו רע

ואני חשופה ומצולקת.

רבנו.. רבנו כי אנחנו מרגישים,כי זה מפחיד, כי זה לא היה התכנון

האם הרומן שלי נגמר כי אנחנו אנושיים ?

ואם כן אז בסדר.. עדיף פרידה כזאת מפרידה אחרת.

או שלא ?

הרהורי שבת בבוקר.. בעיקר לבד,

תמיד אבחר להיות לבד ?

אז עשיתי את זה..

אספתי את עצמי לעצמי,שאפתי כמה אוויר שאני יכולה..ויצאתי מהבית לפרוץ את הגבולות של עצמי.

הוא אסף אותי מהבית, ושיחק בי במהלך כל הנסיעה,כשהגענו לבית שלו זה היה אבוד,כבר הייתי שלו. מוכנה להתמסר לכל חלק בגוף שלו..

הוא היה קשוח אך מאופק, הכאיב, אך עדיין בחן גבולות לא שילח בי את כל מה שהוא יכול לתת,תחילה עם הידיים ואז עם חגורה..

ואני יושבת שם קשורה וכואבת..

והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה לחייך לעצמי, בין סטירה,להפלקה,להצלפה ולחניקה..

ולהבין שזה מה שחיכיתי לו כל הזמן,ברוכים הבאים לעצמי כרגע לעולם הסאדו :)