אני מדמיינת איך אני יושבת למרגלות נהר קטן שזורם בתוך וואלי שמוסתר בין שתי הרים, הכל מסביבי ירוק, הפריחה מרהיבה ביופייה.
בין העצים רצים להם רקונים ומשמיעים רעשים מצחיקים כשהם מנסים לגנוב אחד מהשני את השלל שמצאו מטיול הבוקר.
בתוך הצמחים הגבוהים ניתן לראות שיבולת בצבע זהוב זזה מצד לצד עם הרוח הסתוית שפוקדת אותה.
במרכז הנהר ישנו מקום ספציפי ובו קרני השמש החמימות מתיזות את המים שנראים כמו אלפי שברים של זכוכית שקופות בשלל צורות שונות.
מאיפה שאני יושבת אפשר להשקיף ממול אל העץ הזקן ביותר בעמק. עץ שצמרותיו ראו יותר מכפי שאפשר יהיה לדעת, עץ שאדמתו מתקיימת יחד איתו עשרות שנים. עץ שנותן חיים לאלו הזקוקים לאוויר.
הקנבס ממולי והצבעים פתוחים, אני מתחילה לצייר את העץ הותיק כשבאוזני מתנגן שיר ישן של נירוונה..
אני לובשת שמלה לבנה ושקופה כזאת שאני מרגישה דרכה כל פיסת טבע, השיער שלי ארוך ונופל גולש לאורך גבי, כמו נותן לי כוח.
העוצמה שבאושר, היכולת שבחוסר מעש, החכמה שמסתתרת מבעד לחיוך קטן, אומרת הכל בלי להוציא אף לא מילה אחת מהפה.
פקחתי את העיינים, כרגע אני לא שם אבל אני יודעת שאעשה הכל על מנת להגיע.
