עוד רגע..

עוד בוקר ששוקע לתוך אהבה זמנית שמנחמת בחורף הקר.

תירוץ לא גמור כדי להרגיש חום ואהבה שתגמר עוד כמה שעות, עוד כמה דקות, ממש עכשיו.

אהבה מזוייפת, חיבוק מלא בשקר, דאגה שלא קיימת.

משחק מושלם של אכפתיות ורגש שאין אותם.

״אכלת מאמי?״ לא באמת אכפת לי.

רק תזיין אותי, בשביל זה באתי, אני אגנח כמו זונה וארקוד עלייך כמו כוכבת פורנו, אתה תתנשף ותגיד שאני סקס מטורף, הכי טוב שהיה לך, וואו.

אתה תנשק אותי אחרי שגמרת עליי ואני אבקש כמה דק שקט להתאפס.

בכמה דקות האלה שתלך אני אהיה עצובה וכועסת, אשאל את עצמי איך הגעתי למצב הזה ולמה אני מסתפקת בכמעט.

כשאנסה לקום והרגליים שלי יכאבו אני אזכר בכמה דקות לפניכן שבעלת כל חלק בגוף שלי, אני אחייך ואבין שהגוף שלי זקוק לזה, זקוק לזה לא לך.

לפני שאספיק לשתף אותך בכל נבחי נשמתי אלייך ממני והחוצה, כל מה שתכננתי ורציתי לומר לך בזמן הזה בין היום שלנו בשבוע שעבר ליום שלנו השבוע.. אתה כבר תרדם, שוב לא אספיק לומר לך את כל מה שרציתי, את זה שהייתי רוצה שנהיה אחרת, לא ככה.. יותר.

ואז אשכב שם בחדר שלך שהוא כבר קצת שלי ואבין שאני מאוהבת באשלייה של האושר שלנו יחד, ומחר בבוקר אסע הבייתה, ואחליט שדי זהו, מיציתי אותנו .

ואתה תהיה זיכרון מתוק ולא חשוב, עד שבוע הבא.

#מוקדש לכל אותן אהבות זמניות מרות מתוקות.

אני מדמיינת איך אני יושבת למרגלות נהר קטן שזורם בתוך וואלי שמוסתר בין שתי הרים, הכל מסביבי ירוק, הפריחה מרהיבה ביופייה.

בין העצים רצים להם רקונים ומשמיעים רעשים מצחיקים כשהם מנסים לגנוב אחד מהשני את השלל שמצאו מטיול הבוקר.

בתוך הצמחים הגבוהים ניתן לראות שיבולת בצבע זהוב זזה מצד לצד עם הרוח הסתוית שפוקדת אותה.

במרכז הנהר ישנו מקום ספציפי ובו קרני השמש החמימות מתיזות את המים שנראים כמו אלפי שברים של זכוכית שקופות  בשלל צורות שונות.

מאיפה שאני יושבת אפשר להשקיף ממול אל העץ הזקן ביותר בעמק.  עץ שצמרותיו ראו יותר מכפי שאפשר יהיה לדעת, עץ שאדמתו מתקיימת יחד איתו עשרות שנים. עץ שנותן חיים לאלו הזקוקים לאוויר.

הקנבס ממולי והצבעים פתוחים, אני מתחילה לצייר את העץ הותיק כשבאוזני מתנגן שיר ישן של נירוונה..

אני לובשת שמלה לבנה ושקופה כזאת שאני מרגישה דרכה כל פיסת טבע, השיער שלי ארוך ונופל גולש לאורך גבי, כמו נותן לי כוח.

העוצמה שבאושר, היכולת שבחוסר מעש, החכמה שמסתתרת מבעד לחיוך קטן, אומרת הכל בלי להוציא אף לא מילה אחת מהפה.

פקחתי את העיינים, כרגע אני לא שם אבל אני יודעת שאעשה הכל על מנת להגיע.

ידעתם שהכאב וההנאה נמצאים בחלקים חופפים במוח? בגלל זה קל להתבלבל..

פעם האשמתי את עצמי שהכאב מרפא אותי, היום אני מבינה שזה מתנה, מצאתי תרופה לשדים שלי.

בנתיים, הטוסיק שלי הוא זה שמשלם על הצלקות שלי.

״אף פעם לא התאהבתי״

משפט שמתנגן לי בראש שוב ושוב..

מה אלו אותם הפרפרים בבטן שאתם מדברים עלייהם,

איך זה מרגיש להחסיר פעימה שנייה לפני שהוא אוסף אותי עם האוטו, להתרגש מלראות אותו כל כך. 

איך מתמודדים עם המרחק הפיזי כשאוהבים, את זה שיש ימים שלמים שעוברים בלי לנשום את הריח שלו.

כמה פעמים חושבים עליו סתם ככה באמצע היום.. סתם ככה, מחייכים, נזכרים.

איך זה מרגיש שמתרסק לך הלב למליון חתיכות,

כאילו מעולם הוא לא רקם עור וגידים וכי מאז ומעולם היה חתיכת זכוכית זולה על מדף באובק בחנות לכלי בית.

איך זה מרגיש שאכפת לך ? 

אבל באמת אכפת לך, אכפת לך כל כך שאת חושבת עליו לפני שאת חושבת עלייך, שאת מבטלת תוכניות כי הוא לא מרגיש טוב ואת הולכת להכין לו מרק.

שאת מטיילת בקינג גורג וקונה בגדים רק לו, וכלום לא לעצמך.

איך זה מרגיש לאבד את עצמך ? לוותר על חלק ממך , החלק הזה שהוא פחות אוהב, שהוא היה שמח לשנות בך, החלק הזה שבלעדיו את מושלמת.. איך זה להשליך את החלק הזה לפח ולפנות מקום לרעיונות שהוא שותל לך בראש, הרעוינות על מי הוא רוצה שתייהי. 

״איך בחיים לא התאהבת? אין מצב.

את כל הזמן בזוגיות ארוכה

הרי כלום לא חסר לך.״

מעולם לא התאהבתי, וזה כן כי חסר לי משהו.

התמימות חסרה לי, חסרה לי ההבנה הטהורה שיש אהבה זוגית ויש בה קסם.

חסרה לי הנאיביות לחשוב שילדה מאוהבת תקבל הפי אנד, הרי ברור שישבר לה הלב..

ברור שהיא תדמם את עצמה לעצמה ואף אחד לא ידע איך עוזרים לה לקום.

בחיים לא התאהבתי כי אני רוצה לאהוב את עצמי יותר

עם הטיפת שפיות בתוך ים השיגעון בחיים שלי.

מהימים האחרונים של השמש..

עוד קצת ים לפני שנגמר, עוד קצת שקט לפני שמתחיל החורף, העונה האהובה עליי.

עוד בוקר קשה אחרי לילה מלא בג׳ין, קמפרי וטוניק..

עוד בוקר להתעורר אליו ולרוץ לחפש את האדוויל רק שזה שדופק לי על המוח עם פטיש יפסיק.

מספיק עם החוסר שינה, הסמים, האלכוהול, הסקס, העבודה מסביב לשעון, הסיכונים, הסיגריות, האוויר המזוהם, הכאב, הדרמות, הרגשות, הראפ.

מספיק קנדריק למאר, קארי בי, פוסט מלון, נצי נצ, גי באלווין, רדיוהד ( טום יורק המלך) , איסידיסי, לד זפלין וכל האומנים האהובים עליי שמתנגנים בלופים.

מספיק עם הישיבות עם המליון חברים כל יום, המאנצים הנוראיים בלילות, הלצחוק עד שכואב לי בלחיים, הכאבי בטן בבוקר, הלבזבז אלפי שקלים על כלום, הזמן שאני שורפת בנסיעות ממקום למקום. 

מספיק לחיות כמו כוכב רוק.

אה רגע..

פאק איט, איך אפשר לוותר על כזה דבר ?

כי בנאליות לא עושה לי כלום בלב

כלום בלב.

#אי

#שיט טיפה שמתי את האדוויל. 

למה אנחנו מתעקשים לכתוב את העבר שלנו ? 

אולי כי לרגע אחד קטן אתה נזכר ברגע נעים וצמרמורת חמימה של רגשות נקיים עוברת לך בכל הגוף ויוצרת קירבה מוכרת שאיננה עוד.

או שמא זה בגלל שזה עוזר לך להתגבר על פרידות או החלטות קשות כשאתה מדבר עלייהן אחרי שכבר הרבה זמן שזה לא חלק ממך.

ומה זה בעצם אומר להחליט לוותר על אדם שהיה שם בשבילך ברגעים האפלים שלך, ברגעים שהמסכה שלך נעלמת ויש רק אותך ורק את העבר שלך כרגע , רגע כזה שהשדים יוצאים ממך ומשחקים אצלך בבית את מחול הטירוף.

איך אפשר לוותר על מישהו שכבר חלק ? שכבר קצת ממך.

אתה מחליט שאתה אוהב אותך יותר, אתה אוהב אותך קצת יותר ממה שאהבת כשהיית איתו, אתה אוהב אותך בלי השדים, אולי אתה מבין שהוא היה הטירוף.

עכשיו רק שקט, עכשיו רק אתה עכשיו רק אתה יוצא לרקוד, רוקדים בלי להשתגע, רוקדים בטוח.

כי נשבר הזין ממחול השיגעון.

אתמול פתחתי יומן ישן, קראתי אותי כל התקופה ההיא..
הבנתי שבא לי לחלוק ועכשיו מצאתי זמן.
אז הינה הצצה קטנה אליי.

26.6.16

זה היה סופו של האביב, בחוץ היה אוויר חם שנשבר מול רוח נעימה שמבסרת את בואו הקרוב של הקיץ.
שכרתי דירה מדהימה על הים.. ילדת טבע שאוהבת את הקרניים החמות על העור הזהוב שלי.
הוא היה כל מה שרציתי שיהיה, הוא היה כל מה שהייתי צריכה שיהיה.

"הלב דופק, אני בולעת רוק ומרגישה את הרעד שעובר מקצה הרגליים עד הצוואר
הרעד שמעיר כל חלק בגוף שלי, כל איבר וכל עצב.
אני ערה, הכי ערה משהייתי הרבה זמן.
מתיישבת על הברכיים לבושה, אך כל כך עירומה לכל תהפוכות הנפש שהולכות לבוא עליי.
הוא רואה אותי, לא מה שאני מנסה להראות, אותי.
שקט, הכל קופא ועוצר במקום, מחכה שמשהו יקרה, הנשימות הופכות כבדות.
והוא שם ואני שם וקיימים רק שנינו בעולם.
אף אחד לא יפגע בו או בי, לפחות לא היום..
ירייה באפלה, אף אחד לא מבין שזאת הדרך שלנו להרגיש, להיות.
האישה היפה והדומיננטית של הבוקר מתחלפת בחיה פצועה שאני בלילה, חיה פצועה שנכנעת מול מלך החיות שלה.
גורה שמחפשת חום אחרי כל הקור שהיא מרגילה לעולם שהיא אוהבת.
מחפשת לנתק את עצמי מהמנגנון ההשרדות הכל כך מעייף.
ומלך החיות שלי שומר ומלטף ובועל כל חלק בנשמה הסגורה שלי.
אני אוהבת את זה, את ההתמסרות ואת ההתייסרות אוהבת להרגיש היחידה בעולם.
מחר בבוקר אחזור להיות שוב הלביאה שאני.
אבל עד אז.. הלילה אני אהיה גורה שנתונה לחסדיו של חיה אחרת בג'ונגל, מלך החיות הזמני שלי."

#היומנים שלי הם פרוייקט החיים שלי.
#אולי אצליח לשתף עוד מהם אם אצליח.

חברות שלי בעבודה, אני לבד מול כל העיר הגדולה הזאת שפעם כל כך אהבתי. 

העיר שפעם גרמה לי להבין מה מותר ומה מותר, מה אוכל לעשות ומה אצליח לעשות טוב יותר אם רק ארצה. 

מן עיר שיש בה הכל ואין בה כלום.. רדיפה אחרי חלומות של מישהו שחלם אותם במקומך בלילה. 

עוד סיגריה עוד פייסל עוד בירה, ועוד בירה מורידה עוד אחריות ממני.

מורידה ולו לרגע את המעטפת החיצונית היפה שלי, ונשארת עם עצמי משלבת רגליים על הספה הקטנה בתוך החדר, מחבקת את הגוף שלי וחושבת עליי. 

חושבת על השדים שלי, על הפחדים שלי על ההצלחות ועל ההשגים שלי. אני חושבת על הטעויות שלי ועל הבחירות הגרועות שלי, אני חושבת על התוצאות היפות שלהן

מה התוצאות שלהן? אני. 

עוד קצת בירה, עוד קצת נצ'י ברקע..

"הרני מקבל על עצמי לאהוב, עם כל השנאה שבתוכי לאהוב. 

היום אני לוקחת אחריות על כל השטויות שעשיתי ובכל מי שפגעתי

על החומות, ההיסוסים ההגנה, הקנאה ועל הטינה

לחיות בשלום עם מי שאני וסוף סוף להניח לעבר." 

#הרהורים של ערב לפני יציאה תל אביבית טיפוסית עם הבנות. 

#שמעו נצ'י זה טוב לנשמה

#tlv i love you

..

כי תאכלס? הוא זה שבאמת התגעגע לכאן.. 💓