״אף פעם לא התאהבתי״
משפט שמתנגן לי בראש שוב ושוב..
מה אלו אותם הפרפרים בבטן שאתם מדברים עלייהם,
איך זה מרגיש להחסיר פעימה שנייה לפני שהוא אוסף אותי עם האוטו, להתרגש מלראות אותו כל כך.
איך מתמודדים עם המרחק הפיזי כשאוהבים, את זה שיש ימים שלמים שעוברים בלי לנשום את הריח שלו.
כמה פעמים חושבים עליו סתם ככה באמצע היום.. סתם ככה, מחייכים, נזכרים.
איך זה מרגיש שמתרסק לך הלב למליון חתיכות,
כאילו מעולם הוא לא רקם עור וגידים וכי מאז ומעולם היה חתיכת זכוכית זולה על מדף באובק בחנות לכלי בית.
איך זה מרגיש שאכפת לך ?
אבל באמת אכפת לך, אכפת לך כל כך שאת חושבת עליו לפני שאת חושבת עלייך, שאת מבטלת תוכניות כי הוא לא מרגיש טוב ואת הולכת להכין לו מרק.
שאת מטיילת בקינג גורג וקונה בגדים רק לו, וכלום לא לעצמך.
איך זה מרגיש לאבד את עצמך ? לוותר על חלק ממך , החלק הזה שהוא פחות אוהב, שהוא היה שמח לשנות בך, החלק הזה שבלעדיו את מושלמת.. איך זה להשליך את החלק הזה לפח ולפנות מקום לרעיונות שהוא שותל לך בראש, הרעוינות על מי הוא רוצה שתייהי.
״איך בחיים לא התאהבת? אין מצב.
את כל הזמן בזוגיות ארוכה
הרי כלום לא חסר לך.״
מעולם לא התאהבתי, וזה כן כי חסר לי משהו.
התמימות חסרה לי, חסרה לי ההבנה הטהורה שיש אהבה זוגית ויש בה קסם.
חסרה לי הנאיביות לחשוב שילדה מאוהבת תקבל הפי אנד, הרי ברור שישבר לה הלב..
ברור שהיא תדמם את עצמה לעצמה ואף אחד לא ידע איך עוזרים לה לקום.
בחיים לא התאהבתי כי אני רוצה לאהוב את עצמי יותר
עם הטיפת שפיות בתוך ים השיגעון בחיים שלי.
