|
|
|
הָעֲלָטָה שֶׁבִּי, הֵאִירָה אֶת פַּנַיִךְ בְּאוֹר נְגוֹהוֹת,
חִיּוּךְ מַר מְתַקְתַּק מִתְרָפֵּק עַל לֵב מְרַסֵּק,
אַפְלוּלִית מַחְשַׁבְתִּי מְלַטֶּפֶת אֶת עֵינַיִךְ בִּי בּוֹהוֹת,
יָד עוֹרֶגֶת נוֹחֶתֶת, עוֹר שָׁבוּי בָּךְ נוֹסֵק.
ההיסוס שלך הוא הנחרצות שלי.
הנחרצות שלך היא הביסוס שלי.
אם את יודעת, בואי.
אם את רוגעת, בואי.
אם את נוטעת, בואי.
אם את שומעת, בואי.
אם...
בואי.
השקט שלי יודע. השקט שלי חכם / מזהיר אותי מהרעש, מקרר אותי כשחם.
השקט שלי שומע, השקט שלי מקשיב / לעוצמת כוחותייך, לגופך המקריב.
השקט שלי מסמן לי, בדרכו מאותת / אולי אהבנו לקחת, אולי שמחנו לתת.
היכן את?
וישנם גם אחרים. אבל זה, הוא אחד מאלה.
ימים בהם הראש והגוף מתאחדים לכדי תוכן מאד ברור, צורך חד וחד משמעי.
היום הזה, הוא אחד מאלה. מהימים הספוראדיים, המגיעים ללא התראה.
מהימים בהם יש צורך בחילוט המחשבה מרוחות עבר הבאות לבקר.
לזקק את הקו הדק המחבר בין רצון לצורך.
היום.
לעתים, משחיתים מלים.
לעתים, אין בהן צורך. בעצם יש בהן צורך, אך לא באותן מלים בהן אין צורך.
בואי.
There is no second chance for first impression
כמה עוצמה טמונה במפגש ראשון. והיא לא ניתנת לשחזור. היא רק צפה בתתודעה כבסיס למפגשים הבאים.
ואם הראשון אינו טוב, לא יהיה שני. אז בהכרח הראשון היה טוב, אם נוצר שני. ובשני מצפים לטוב יותר מהראשון. ואולי יהיה כך, אבל הריגוש של הראשון - חקוק שם, לנצח.
אוהב את המפגש הזה, הראשון. על כל מימדיו הרבים.
מכל מיני סיבות, אני מבקר כאן מעט פחות. אבל מקפיד לחזור ולרפרף.
רואה את כתיבתה של זו, וזו, וזו... וזה. וההוא. שולטות, שולטים, נשלטות ונשלטים.
ובביקורים האחרונים אני מזהה מוטיב שפגשתי רבות בחיי, המקצועיים, האישיים וגם בכל אותם מקומות בהם חברים נעזרו בי להבין מעט טוב יותר את אשר מתרחש בחייהם. המוטיב הזה מזוהה על ידי בעיקר אצל נשלטות. ולאחר שאתייחס למוטיב, אנסה גם לתת את זוית הראייה שלי, למה נשלטות בעיקר כותבות על כך.
המוטיב הוא סוף. סיומים. סופים של תקשורות, של יחסים, של קשרים, של זוגיות.
ולאחרונה, לרוב, אני רואה התייחסות בוגרת, ולטעמי חכמה ומבינה לסיומים האלה. לא צער, לא עצב, לא קריעה. אלא הבנה, שנלמדו דברים באותן תקשורות, הלימודים היו מועילים גם אם היו לא ממש מוצלחים, והגיע הזמן לפנות את הבמה לשחקנים הבאים.
כי הרי הכל זמני. כל מערכת יחסים, כל תקשורת, כל חיבוק, סופם להסתיים. לעתים אחרי שעתיים, שבועיים, חודשיים או שנתיים. (כן, יודע שיש יוצאים מן הכלל, אך הם רק מחזקים את הכלל) בוודאי אצל אנשים המבינים היטב את עצמם, את הסביבה ואת הזולת. וכשההבנה הזו עמוקה מספיק, ההפתעה והאכזבה מפנים מקום להכלה ולחיפוש הדבר הטוב הבא.
ולמה נשלטות? כי הן הרבה יותר יציבות, מבינות, חכמות, מכילות ובעיקר חזקות - מרובנו. היותן במקום הזה הוא (לרוב) מבחירה מושכלת והבנה של צרכים, של ההנאות שהן מסוגלות להפיק מסיטואציה מכאיבה לגוף ולעתים, לנפש. של מיצוב במקום לא אינטואיטיבי.
קל להחליט להיות במקום גבוה.
נדרש הרבה יותר כדי להחליט להיות במקום נמוך. ולטעמי, רק אדם, אישה, המכילה תעצומות ויכולות רגשיות נעלות, יכולה להיות במקום הכנוע והלא פשוט הזה.
זה כל מה שבא לי לומר. הכל זמני. גם הסופים. הם מאפשרים מקום להתחלות וסופים נוספים.
סוף טוב.
הצטמררות שותקת של עורך, החשוף כל כך בחורף,
שיער נמתח בין אצבעותיי, מרעיד לך את העורף,
עיניים מכוסות, ותחת הכיסוי, נעצמות, ברעד מכושף,
ואת תוהה, וממתינה, שוקקת אל אשר יקרה עכשיו.
