הביקורים המאד לא תכופים שלי בכלוב מגלים לי שינוי. אני לא לגמרי משוכנע, מי משתנה. אני, או אולי אלה הכותבים כאן את עצמם.
אני נוטה להאמין שהשינוי הוא בי. מה שהופך את השיטוט כאן למעניין יותר, כי התובנות השתנו.
גם הקצב כאן שונה, נראה לי, מאז הביקור הקודם. מצד שני, איני קורא את כולן. אבל הקצב רגוע יותר. הרוחות שלוות יותר.
ממשיך לשוטט...
היה לך ארון כזה יפה של בגדים,
וכעת הוא עמוס בכל אותם השלדים,
שהגיעו עם ליל אך נותרו כאן לנצח,
גם סימן לא נשאר, ודאי שלא פצע.
גַּם הַלַּיְלָה נִשְׁתַּכְנֵעַ מוּל הַסָּפֵק הַמְּכַרְסֵם,
אֶלְמַד מִמֵּךְ לִנְשֹׁם וַאָלַמְדֵך לִרְצוֹת,
אַתְּ תֵאַלְמִי בִּי דֹּם, אַצְלִיף בָּךְ כְּקוֹסֵם,
לִבֵּךְ יַכֶּה עַל חֵטְא, שָׁעוֹן יַכֶּה חֲצוֹת.
©
במקום נסיון להרשים באיזו אמירה פסאודו מתוחכמת, אולי נכון יותר להיות ישיר.
אשמח לכתוב, להתחיל שיח עם מישהי שירגיש לה נכון. ללא הגדרות, ללא דרישות, ללא תנאי סף. אולי רק תנאי אחד. הומור... :-)
אני.
כֶּתֶם לֵידָה שֶׁהֶרְאֵית לִי בְּטֶרֶם,
כֶּתֶם לֵידָה שֶׁלֹּא נִשְׁטָף בְּשׁוּם זֶרֶם.
כֶּתֶם אֶחָד, חוּם כֵּהֶה וְאֵין לוֹ דּוֹמִים,
הַכְּתָמִים הָאֲחֵרִים, כֻּלָּם אֲדֻמִּים.
מוקדש לאוהבי הסימנים האדומים. סימני שאלה, סימני קריאה, סימני קריעה.
יֵשׁ אֲהָבוֹת שֶׁל בֹּקֶר, אֲהָבוֹת שֶׁל לִפְנֵי,
לִפְנֵי שֶׁנִשְׁתַקוֹת שְׁתִיקוֹת הַכְּאֵב,
לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חוֹשֶׂפֶת עַל גַּבֵּךְ אֶת חִצֵּי,
הַתִּקְוָה הַחוֹרֶצֶת וְהַטּוֹב הַצּוֹרֵב.
אַתְּ אוֹהֶבֶת אֲהָבוֹת שֶׁל בֹּקֶר,
לִפְנֵי שֶׁאַתְּ לוֹמֶדֶת אֶת מְטוּטֶלֶת הַזְּמַנִּים,
כְּשֶׁאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהַזּוֹל, עוֹלֶה מַמָּשׁ בַּיֹּקֶר,
וּמְזַהָה מִבְּלִי לִרְאוֹת, אֶת אַדְמוּמִית הַסִּימָנִים.
מכל מיני סיבות, הביקור האחרון כאן היה די מזמן. כמה נעים לגלות אוצרות צבעוניים כאן. קראתי בלוג אחד והחלטתי להישאר.
כוחן של מלים.
שאלת אותי האם אני שמח,
וזו בדיחה מהטובות,
שאלת אם ארצה להיות אורח,
במחשבות הרטובות.
שאלת אותי האם אני שוכח,
את הדרכים הידועות,
שאלת אם ארצה להתפכח,
משיכרון האהבות.
אולי כי עברתי הרבה בחיי, אולי כי זה אופיי - אני כמעט ולא מופתע. שומע על ארועים כאלה ואחרים, מבין וממשיך.
לפני כחודשיים, פירסמתי הודעה ברשת ופנו אלי כמה אנשים. ביניהם, אישה מרשימה. פנימית וחיצונית. אחרי כמה מילות היכרות בסיסיות, היא שאלה אם היא יכולה לשאול אותי שאלה אישית. "כמובן", עניתי.
ואז, במלים האלה: "אתה דום?".
תחושת ההפתעה המוחלטת שהציפה אותי, היתה זרה ונעימה לי. פתאום הבנתי, כמה זה מיוחד להיות מופתע.
אמרתי לה שהפתיעה אותי ושאלתי מה גרם לה לשאול. היא ענתה: "לא הייתי צריכה לשאול. היה לי ברור."
דום. שתיקה.
