מכל מיני סיבות, אני מבקר כאן מעט פחות. אבל מקפיד לחזור ולרפרף.
רואה את כתיבתה של זו, וזו, וזו... וזה. וההוא. שולטות, שולטים, נשלטות ונשלטים.
ובביקורים האחרונים אני מזהה מוטיב שפגשתי רבות בחיי, המקצועיים, האישיים וגם בכל אותם מקומות בהם חברים נעזרו בי להבין מעט טוב יותר את אשר מתרחש בחייהם. המוטיב הזה מזוהה על ידי בעיקר אצל נשלטות. ולאחר שאתייחס למוטיב, אנסה גם לתת את זוית הראייה שלי, למה נשלטות בעיקר כותבות על כך.
המוטיב הוא סוף. סיומים. סופים של תקשורות, של יחסים, של קשרים, של זוגיות.
ולאחרונה, לרוב, אני רואה התייחסות בוגרת, ולטעמי חכמה ומבינה לסיומים האלה. לא צער, לא עצב, לא קריעה. אלא הבנה, שנלמדו דברים באותן תקשורות, הלימודים היו מועילים גם אם היו לא ממש מוצלחים, והגיע הזמן לפנות את הבמה לשחקנים הבאים.
כי הרי הכל זמני. כל מערכת יחסים, כל תקשורת, כל חיבוק, סופם להסתיים. לעתים אחרי שעתיים, שבועיים, חודשיים או שנתיים. (כן, יודע שיש יוצאים מן הכלל, אך הם רק מחזקים את הכלל) בוודאי אצל אנשים המבינים היטב את עצמם, את הסביבה ואת הזולת. וכשההבנה הזו עמוקה מספיק, ההפתעה והאכזבה מפנים מקום להכלה ולחיפוש הדבר הטוב הבא.
ולמה נשלטות? כי הן הרבה יותר יציבות, מבינות, חכמות, מכילות ובעיקר חזקות - מרובנו. היותן במקום הזה הוא (לרוב) מבחירה מושכלת והבנה של צרכים, של ההנאות שהן מסוגלות להפיק מסיטואציה מכאיבה לגוף ולעתים, לנפש. של מיצוב במקום לא אינטואיטיבי.
קל להחליט להיות במקום גבוה.
נדרש הרבה יותר כדי להחליט להיות במקום נמוך. ולטעמי, רק אדם, אישה, המכילה תעצומות ויכולות רגשיות נעלות, יכולה להיות במקום הכנוע והלא פשוט הזה.
זה כל מה שבא לי לומר. הכל זמני. גם הסופים. הם מאפשרים מקום להתחלות וסופים נוספים.
סוף טוב.