כשאנחנו נפגשים, היא אוהבת לספר לי על המחשבות שלה שקדמו לפגישה. אני תוהה תמיד, האם היא מנסה לכוון אותי לאנשהו. ואז היא מספרת מה היא חושבת עלי. שהיא אוהבת את הגוף שלי. שהיא אוהבת לחבק אותי מאחור. ואז היא עושה את זה. שואלת אם התאמנתי היום. ואני תוהה תמיד האם זו דרכה לאסוף דקות של רוגע לפני שאני מתחיל. כן, התאמנתי, עניתי לה.
שנים של ספורט מעצבות משהו. באישיות ובתחת. באישיות, אתה לומד לנצח. אתה לומד למנף הפסד לניצחון. אתה לומד להפסיד עם חיוך. לומד לשלוט. קודם בעצמך ואחר כך בסביבה. בתחת? פחות רלוונטי.
המשכתי לשבת על המיטה. היא התיישבה למרגלותיי, מחזיקה את רגל ימין שלי, כאוחזת בעוגן של ספינה יציבה. מביטה בי מלמטה, ממתינה בחרדה קלה מהולה בתקווה מרוסנת. חיוך מהול בחשש או חשש מהול בחיוך, הם תבלין חיוני בתבשיל הזה. אני מושך אותה בעדינות אל המיטה.היא מעלה ברך, ועוד אחת. מקפידה להישאר על הברכיים. אני לוחץ קלות על הגב. היא מתנגדת. לוחץ חזק יותר. הרגליים מתיישרות והיא נוחתת על הבטן, ידיה לצידה. היא מתאפקת לא להביט ולהבין מה קורה מאחוריה. מרחיק את רגליה זו מזו. רגל ימין נקשרת ראשונה אל זוית המיטה. ואז רגל שמאל אל הזוית האחרת. היא מושכת קלות לוודא את מרחב התנועה של הרגל. שתי הידיים אוחזות בסורגים של ראש המיטה. הרצועות שהיו מוכנות שם, קולטות את ידיה העדינות והיפות. הידוק קל וכל שהיא יכולה לעשות זה פשוט להחזיק את הסורג. הרגליים שלה בודקות את מידת החופש שהשארתי עבורן.אין חופש. פישוק אל שתי פינות המיטה. הלחי היפה שלה מונחת על הכרית. אני רואה את הצדודית שלה, היא מנסה להביט בי.
כיסוי עיניים. היא מושיטה את הראש באהבה לעבר הכיסוי, כפוגשת חבר ותיק ונאמן. אני מכסה את עיניה והיא נרגעת כאילו עכשיו היא מבחינה טוב יותר במחשבותיה.
שוט הזנבות הקצר מלטף לה את הלחות הניגרת. היא נאנחת קלות. מהצלפה קלה להצלפה קלה פחות, מרגיש שהעור אוסף אליו את מיצי אהבתה והופך להיות רטוב וקריר. הצליל משתנה. היא נאנחת אנחה קצרה עם כל מגע של רצועות העור הנרטבות בשפתיים הורודות. יום הולדת 31 מחייב 32 הצלפות. 32 זה לב בגימטריה.
השקט מופר עם הנשימות המהירות שלה ההולכות ונרגעות. היא תוהה היכן אני. אני עומד מאחוריה ומביט בה. היא שואלת אם אני כאן. עניתי שכן. שרירי הישבן שלה התקשו ומיד רפו. וזה חוזר חלילה עם כל נשימה. שאיפה, כיווץ. נשיפה, שחרור. אני מביט בישבן המושלם שלה. מלטף את לחי ימין. היא מתכווצת. מכה קלה משאירה סימן ורדרד של כף היד. היא נאנחת כמעט בגרגור. ושוב. ושוב.
ואז, פשוט חדרתי אל ישבנה. ללא הקדמה, ללא הכנה. היא צעקה ומיד החניקה את הצעקה, כאומרת, זה כואב טוב. זה טוב שזה כואב. וכך אנחנו זזים כיחידה אחת. אני מתרומם, היא מרימה את הישבן, אני לוחץ מטה והיא צוללת איתי. היא נושכת את החלק העליון של זרועה, מתחת לכתף, כי רק לשם היא מסוגלת להביא את הפה. אני מתקרב אליה לנשק אותה. כשהיא מבחינה בראש שלי נוגע בה, היא פשוט בולעת את שפתיי.
אני מתיר את קשריה. כשהיא על גבה היא יפה עוד יותר. יש שדיים גדולים. יש שדיים קטנים. ויש שדיים שיודעים. שלה יודעים. יודעים להתמסר לכאב ולהתענג עליו. לעתים נדמה לי שהיא גומרת, חוגגת אורגזמה קטנה עם כל צביטה של הפטמה. הפטמות הורודות האדימו. דמעה בצבצה בקצה העין החומה. הסתכלתי עליה. תמשיך, היא אמרה לי בחיוך.
המשך יבוא. אולי.
