לפני 7 שנים. 3 בספטמבר 2016 בשעה 22:51
אני אוהב רכבות.
אוהב את השקשוק של הקרונות על המסילה. לכאורה צליל מונוטוני, נטול חיים. אך תמיד אני מזהה בו איזה קצב. של שיר שנכתב ממרחקים. הלמות תופים. התופים ברקותייך.
ואני אוהב את הרכבות שבך, את דהירת הקטר, אל התחנה האוהבת שלך. התחנה בה את מרכינה את ראשך האוהב מול הקטר הרעב.
אני אוהב את הרכבות בגרביון שלך, המתחילות מעל הברך, ומסתיימות אחרי שעה, בערך.
אני אוהב את המסילות, על ירכייך, על גבעת הישבן העגלגלה. מסילות אדמדמות ולידן שלט עצור אדמדם. סימן של כף יד. של חמש אצבעות שאהבו את הסימן שהשאירו. קרון במלוא גרון.
אני אוהב את רכבת הלילה, עם קרון השינה. עם חרון בלי שינה.
הרכבת הזו עצרה. עצרה בתחנה. ממתינה להעלאת נוסעים.
את השיר שאמור ללוות את הפוסט הזה, אעלה בנפרד.