...הגעתי מוקדם מאד לטרמינל החדש והמואר בסנט לואיס. הטיסה לפריס אמורה היתה לצאת רק בעוד כשעתיים וחצי. יושב על אחד מהמושבים בשער, ורק עוד שלושה אנשים פזורים על כסאות מסביבי, משועממים בדרגות שונות ומתקדמות של שיעמום כרוני.
פתאום, מגיעה האישה הכי יפה שראיתי בחיי (עד אז, כי לאחרונה היה לי העונג לחלוק זמן מופלא עם מישהי שקטפה את התואר ועדיין מחזיקה בו) ומתיישבת בשורה ממולי. אני מביט בה ומרגיש שחיי ינזלו אל אפרוריות מביכה, אם לא אצליח לייצר איתה תקשורת.
אחרי חמש דקות של תכנונים הזויים יותר או פחות, ניגשתי אליה עם הטרולי ותיק היד שלי. שאלתי אותה אם תסכים לשמור לדקה על המזוודה והתיק האישי שלי, כדי שאוכל לקנות משהו בדוכן העיתונים והממתקים הסמוך. ראיתי בעיניה את המבט התוהה, האם היא פוגשת את הטרוריסט שמשאיר אותה עם מזוודת נפץ, או סתם אידיוט. כך או כך, מבלי לחייך אפילו, אמרה: Sure.
ניגשתי לדוכן, רכשתי מגזין, מסטיקים וכמה ממתקים וחזרתי. התיישבתי לידה, כמובן, הצעתי לה סוכריית מנטה, וסיפרנו זה לזו את סיפור חיינו. היא סיפרה שבעלה עזב אותה וחברה טובה שלה מיד שלחה לה כרטיס במחלקת עסקים, לבוא ולבלות איתה שבועיים בפריס כדי להירגע. לצערי, כרטיס הנסיעה העסקי שלי היה למחלקת תיירים, אך עוד אחזור לזה.
אני סיפרתי לה על קורותיי, עד כדי שראיתי דמעות ניקוות בעיניה היפות. כך שוחחנו כשעתיים, עד לקריאה לנוסעי מחלקה ראשונה ומחלקת עסקים, לעלות לטיסה. היא קמה, אני איתה. היא נשקה לי קלות על הלחי ואמרה לי באוזן, I'll come to see you.
הטיסה ממריאה, המושב שלי הוא במעבר, קיצוני לארבעת המושבים שבאמצע המטוס, ורק בצד השני ישב אדון, כך ששני המושבים לשמאלי, היו ריקים. כעבור כשעה מוגשת ארוחת הערב, ואחריה עמעום אורות ואין זכר לגברת. חשבתי שמא נרדמה או שכחה אותי. ניגשתי בחשיכה לוילון המפריד בין פשוטי העם לאצולה, אך לא הצלחתי לזהות היכן היא יושבת. התיישבתי מאוכזב במקומי, הוצאתי את המחשב האישי והטבעתי את יגוני באוקיינוס המיילים שהמתינו לי בשמחה לאיד, כמו אומרים לי - רצית יפהפיה? קבל נזק מוחי.
בכל פעם שהוילון זז, הרמתי מבט מקווה. פעם זו דיילת, פעם נוסע מבוגר שבא לחפש כנראה את העוזר שלו אותו שיכן בבטחה מאחור, עם שאר הצוענים.
ופתאום, הוילון זז, והיא עומדת שם, מנסה לאתר אותי באפלולית. אני מרים את היד וקם לקראתה. אני זז כסא אחד פנימה והיא מתיישבת לידי. אנחנו מתכסים בשמיכה, ומתחיל מסע גילוי קימורים הדדי. ככל שהתרגשות גואה, אני מבין ששורה 25 היא לא בדיוק המקום הנכון לסשן ראוי.
שאלתי אותה אם תיכנס אחרי אל השירותים. היא חייכה. אמרה שכן. התיק שלי היה לידי וזכרתי שנשאר שם איזה קונדום נטוש ואופטימי.
הכנסתי את הקונדום לכיס והלכתי אל השירותים מצד ימין, שהיו מרווחים יותר מהתא הצר שמצד שמאל. נכנסתי פנימה. אחרי כמה שניות, דפיקה קלה. אני פותח והיא נכנסת. לא ידעתי עליה דבר בהקשרים בדס"מיים. התנשקנו. חנקתי אותה קלות, היא נאנחה. חנקתי אותה מעט יותר. היא גנחה. משכתי בשערה ודחפתי אותה כלפי מטה. היא ירדה ברצון, שחררה את ההתקשות שלי ולקחה אותו אל פיה. החזקתי אותה כך עד שכבר היתה קרובה להיחנק או להקיא. Fuck me, היא אמרה. Take it off, עניתי. היא התפשטה. Turn around, ביקשתי. ידעתי שאין לנו זמן רב בתא הזה. היא הסתובבה כשהתחת המושלם שלה מולי. הקונדום עטף את החלק המאד שמח שבי. וכך, פשוט חדרתי אל ישבנה. היא צעקה קלות ומיד השתתקה כי כנראה נזכרה שהיא לא בחדר ב- Waldorf Astoria. היא גנחה ואני אוחז בשיערה וחש את פי הטבעת שלה מתהדק עלי. וכך אנחנו זזים כמו גוף אחד, עד שהיא אומרת לי, I'm coming, I'm coming. והיא באה.
שחררתי את עצמי ממנה והורדתי את הקונדום. היא ירדה על ברכיה, ואספה אותי שוב אל בין שפתיה. סטרתי לה, היא הביטה בי מופתעת, אך המשיכה. כשהרגשתי שזה מתקרב, עצרתי את תנועת הפה שלי, כדי שרק הלשון שלה תזוז, כפי שאני אוהב. היא כנראה הבינה, כי עשתה את זה כל כך נכון. וכשזה פרץ, הידקתי אותה אלי חזק. מעט התפרץ לה מהאף, חלק מהפה. היא השתעלה. היא קמה. בשקט, לקחה מגבונים לחים (בארה"ב יש מגבונים לחים בשירותים 😄 ) וניגבה אותי, כאשר פניה עדיין מרוחים בזרע חמים. ואז הבנתי פתאום, שאנחנו חולקים את העולם המיוחד הזה שלנו. שאלה אותי, May I wipe it? אמרתי לה, You can wipe the most of it. היא השאירה מעט על הלחי השמאלית שלה וכך התלבשה. נישקה אותי על הלחי ויצאה. לקח לי כשתי דקות להתנגב לגמרי ולסדר את עצמי. יצאתי גם אני וחזרתי אל מושבי. היא לא היתה שם. כעבור כשעה ומשהו נחתנו בפריס. כשאני יצאתי מהמטוס המחלקות הקדמיות כבר היו ריקות. חיפשתי אותה בדרך לביקרות הדרכונים. לא מצאתי. ולי בכלל היה קונקשן לארץ. ואז פתאום אני רואה אותה עומדת בצד וממתינה. אני מתקרב אליה. היא מחייכת. מגישה לי כרטיס ביקור שלה, שמשום מה לא לקחתי עוד בטרמינל. I will remember you, אמרה לי. הסתכלתי על פניה. על לחי שמאל היה מעין עור יבש, כמו סימן של דבק פלסטי שיבש. היא הבחינה במבט שלי. I didn't wipe it, אמרה בחיוך ומיהרה אל ביקורת הדרכונים.