יש הגורסים שרוב ההתנהלות שלנו בחיים, מעבר לצרכים הבסיסיים ביותר כמו שינה ואוכל, מונעים על ידי פחד.
אנחנו מתעמלים ואוכלים בריא כי אנחנו מפחדים מלחלות,
אנחנו נשארים בזוגיות לא טובה כי אנחנו מפחדים מלהיות לבד,
אנחנו עושים ילדים כי אנחנו מפחדים להשאר ללא עזרה בזקנתנו.
ואנחנו נלחמים במחלות הזקנה, מוכנים לחיות בתנאים מזוויעים לפעמים, נצמדים בציפורניים לכל שבב תקווה,
כי אנחנו מפחדים את הפחד הגדול מכולם - מהמוות.
האם אנחנו יכולים להשתחרר מהפחדים שלנו? האם אנחנו יכולים למתן אותם, לרסן אותם, לשלוט בהם?
האם אפשר לשלוט בפאניקה שנוצרת ברגעי הפחד הראשונים?
מה מבדיל בין אדם שברגעי משבר נשאר רגוע ומנסה לשלוט במצבו, כמו האנשים שניסו לטפס לגגות מגדלי התאומים בשביל למצוא דרך מילוט,
לבין מי שנשאר עומד באמצע התופת, וצרח את דרכו למוות?
התוצאה היתה מוות בכל מקרה, אך הדרך בה הלכו משנה. אחד נלחם עד הרגע האחרון, השני מת "כצאן לטבח", עיוור מאימה.
אחד הציטוטים האהובים עליי בנוגע לפחד, ולהתמודדות איתו, לקוח מהספר "חולית". העלילה כלל לא משנה, הציטוט עומד בפני עצמו, והמחבר, שהושפע "ממסורת המיסטיקה הסו?פית האיסלאמית" (שאותה אני כלל לא מכיר) תפס את מהות העניין, מבחינתי.
אני ממליץ לקרוא את זה לאט, לנסות להבין לעומק את הכתוב:
"אל לי לפחוד.
הפחד הוא קוטל הבינה.
הפחד הוא המוות הקטן שמביא כיליון מוחלט.
אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי.
וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו.
במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני איוותר".
("חולית", בתרגומו של עמנואל לוטם).
חישבו על זה. שננו את זה. ברגעים קשים, חיזרו לזה:
דמיינו את הפחד הגרוע ביותר שלכם - דמיינו שהוא מת. דמיינו שהיא עוזבת. דמיינו שאתם מפוטרים. איחזו במחשבה הנוראה הזאת, חבקו אותה, התרגלו אליה. אל תברחו, השארו שם, בידיעה הנוראית שזה קרה.
אחרי כמה שניות, לרוב תיווכחו שזה לא סוף העולם.
שרוב הפחדים לא נוראיים, ושגם עם הקשים ונוראיים שביניהם - יהיה לכם קשה, מאד קשה - אבל אתם עדיין תוכלו לשרוד.
עוד ציטוטים על פחד, ממורים רוחניים מפורסמים:
"אנחנו לא מדברים על לדעת לא לגעת בסיר חם. זה מידע, לא פחד. אנחנו לא מדברים אפילו על להיזהר מלגעת בסיר שהוא אולי חם, זוהי תבונה. אנחנו מדברים על מה שהמיינד עושה עם המידע הזה, כשהוא מחפש ללא סוף וללא מנוח אחר הפעולה שלא תהיה בה כלל האפשרות של נגיעה בסיר חם. אנחנו מדברים על המיינד שמקרין את האפשרות של סיר חם בכל מקום.
"המיינד התפתח ככלי להישרדות. הוא מחשב את הסבירות להישרדות בכל פעולה. זה עבד מצוין לפני אלפי שנים, בסוואנה. שם היינו צריכים להגיע לפרי שעל העץ לפני שהאריה טורף אותנו...
עכשיו המיינד הזה גדל והפך למפלצת. הוא לא יכול להפסיק לחשב האם האריות הולכים לאכול אותנו או לא. וכמובן שאין כאן אריות. יש מכוניות שנוסעות בצמתים, חשבונות לעשות, טלפונים לענות להם, מטוסים מתרסקים, MTV, דואר אלקטרוני, אוכל מהיר - עולם מואץ שבו אנחנו לא מבדילים בין אויב לאוהב. אנחנו לא יכולים לדעת איפה האריות. אנחנו לא יכולים לדעת איפה הסירים, ובטח לא איזה מהם חמים. המיינד שלנו מנסה לחשב את ההישרדות שלנו תחת המשקל העצום של עומס יתר של מידע.
אל מול עומס היתר הזה, המיינד מקרין סכנה לכל מקום. הוא חי בפחד. הוא לא יודע יותר ממה הוא מפחד. זה לא משנה. הפחד מבטיח הישרדות והישרדות היא המשחק של המיינד".
(סטיבן האריסון)
החיפוש אחרי "ההארה", המונע מפחד:
"לכולנו יש כמיהה עמוקה ופחד עמוק מהגילוי של מה שאנחנו, והמיינד מוצא כל דרך שהוא יכול על מנת להימנע מתגלית זאת. הדרך הכי אפקטיבית שלו להימנע מההתעוררות, היא לחפש אותה.
אתם כבר מה שישנו. אבל המיינד שלכם מפחד לשחרר, ועדיין מחזיק ברעיון שמשהו מיוחד צריך לקרות".
(טוני פרסונס)
"איך אנחנו מביאים את הפחד לקצו?"
"אם תשאלו את השאלה ברצינות רבה, במלוא הכוונה למצוא את הדרך כיצד לסיים את הפחד, אך עם הכוונה למצוא את הטבע והמבנה של הפחד -
ברגע שתמצאו זאת, הפחד עצמו יגיע אל קצו. אינכם צריכים לעשות דבר בנידון".
(ג'. קרישנמורטי)
לפני 16 שנים. 29 באפריל 2008 בשעה 7:14